אבני נזר יורה דעה רעו

ותי' דמקפיד עליו היינו שקשה עליו שעומד בשעת טבילה ולפיכך חוצץ. אבל כאן ניחא ליה שיעמוד עד שעת קציצה עכ"ל. ותמוה לי דסותר דברי עצמו בפ' דשבועות בשם הראב"ד וז"ל דמקפיד דאמרינן דחוצץ היינו כל שמקפיד בו לפעמים אע"פ שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה. והיינו טעמא דטבעת מהודקת חוצצת, ואע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא. משום שהאשה מקפדת עלי' בשעת לישה וכיוצא בו עכ"ל וכן הוא בכל הפוסקים דכל שמקפיד עליו לפעמים חשיב מקפיד וקושיא הנ"ל דליהוי חציצה קמה וגם נצבה: ד) וליישב קושיא זו נראה דהנה צריך להבין הגזירה דמיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד. והא בכל התורה לא גזרינן מיעוטו אטו רובו. בעומד מרובה על הפרוץ. וברוב סימנים. וצלתה מרובה מחמתה. וכהנה רבות. ולמה נגזור בחציצה מיעוטו אטו רובו. ונ"ל משום דצריך כולו בתוך המים. ואם יצא אצבע או אפי' שער אחת לחוץ לא עלתה טבילה אפי' מה"ת (וכן מפורש ברמב"ם פ"א מהלכות מקואות הלכה ב' עיי"ש היטב ועי' בסדרי טהרה ריש סימן קצ"ח] רק בהי' כולו בתוך המים. וחוצץ במיעוטו הוא דאמרינן במיעוטו אינו חוצץ מה"ת. וע"כ יבואו לטעות דחציצה אינו פוסל כלל. דע"כ חשיב טבילה גם במקום שחוצץ. דאי לאו הכי אלא חציצה משויא ליה חסרון טבילה הרי חסרון טבילה במיעוטו נמי פוסל מן התורה כנ"ל. וע"כ דלא איכפת לן כלל בחציצה ואף ברובו יוכשר: ה' והנה צריך להבין בידות כלים ארוכים ויוצאים מתוך המים נהי דהיוצא לא חשיב כלי. מ"מ מקום חתך אינו משוקע בתוך המים מכל צד. דהא היד על מקום החתך. ויוצא מתוך המים. ויהיה דינו כאלו אצבעו קטנה יוצא מתוך המים אך באמת זה אינו דומה לאצבע דאצבע יוצא. הרי האצבע הזה מרוב צדדיו חוץ. למים. אבל כלי זה אין מקצתו חוץ למים. רק מצד אחד הוא צד עליון שהיד דבוק עליו וכיון שאפי' אין חלק מחלקיו יוצא חוץ למים ברובו רק במיעוטו. אזלינן בתר רוב וכשר. וא"כ לא יבאו לטעות דחציצה אינו פוסל כלל. דאל"כ יהי' דינו כאילו הוא חוץ למים ויפסול במיעוטו אלא ודאי אין חציצה פוסל כלל דבנ"ד אי אפשר שיהיה ההכשר משום שאין חציצה פוסל דהא אפי' אין חציצה פוסלת הא בנ"ד לאו חציצה לבד הוא. רק שמצד הדבק ביד אינו משוקע בתוך המים. וע"כ ההכשר משום דברוב צדדים הוא משוקע בתוך המים. ומה שאינו משוקע תוך המים הוא במיעוטו. וע"כ ההכשר משום מיעוטו. ואין לגזור מיעוטו משום רובו: ו) עוד נ"ל דבנ"ד שמעולם היה עליו ארוכות היד ותחילה כשעשאו יד לכלי לא היה מקפיד עליו חשיב אינו מקפיד. והוא דענין אינו מקפיד בטבילה וקשר של קיימא בשבת ענין אחד להם. דכשאינו מקפיד בטל לגופו וכשמקפיד להסירו חשיב דבר בפ"ע אף קודם שהסירו ולא בטל. וכן קשר שאין דעתו להתירו הוי קשר ואם דעתו להתירו אף מעכשיו לא הוי קשר כלל. ולכאורה במתיר קשר של קיימא למה יתחייב. דקודם שמתירו במעשה הא מחשבתו להסירו. ושוב לא הוי קשר של קיימא. ועל המחשבה אין לחייבו דלא תעשה כתיב ומחשבה גרמא בעלמא כמ"ש רש"י גיטין (נ"ג) וצ"ל דכיון שהיה תחילה קשר של קיימא ונעשה קשר. שוב לא פקע מיני' שם קשר במה שדעתו להסירו וה"נ כיון שתחילה קודם שעשאו יד לא היה מקפיד עליו אף שאח"כ דעתו להסירו עדיין חשיב כמו אינו מקפיד עליו: סימן רסח א הא דרוב שערו חוצץ נסתפק הפרישה אם אפי' מקום אחד של כנוס שער חוצץ או רוב שער דוקא. ובס' תפל"מ הכריע דאפילו רוב שער במקום אחד חוצץ ולפענ"ד לא משמע כן בר"ן שכתב טעם דשער נידון בפ"ע משום דמאת נפקא את הטפל. וכיון דאית ביה קרא מיוחד ע"כ נידון בפ"ע וא"כ כל מקומות שער שבגוף נידונין כאחד. ויש לדחות דמשום דשער סמוך לבשר הוצרך הר"ן לטעם שלו ולעולם ס"ל דבשני מקומות כל אחת נידון בפ"ע: ב) לפי דברי הר"ן הנ"ל יש להסתפק בבה"ס דבעינן ראוי לביאת מים. דלכאורה אינו חוצץ רק מדרבנן כיון דכל הבה"ס מיעוט הגוף. ומה דבה"ס צריך שיהי' ראוי לביאת מים. אי אפשר שיהי' מיעוט. רק אם יש דבר החוצץ במיעוט. וכי מצרפי בה"ס הו"ל רוב. אבל בה"ס בפ"ע אי אפשר שיפסול בו חציצה מה"ת ולפי דברי הר"ן הנ"ל ותוס' קידושין דמה דבה"ס צריך ראוי לביאת מים מכל נפקא דמשמע אפי' בה"ס א"כ י"ל דכיון דיש בו מקרא מיוחד נידון לעצמו ויש לדחות דכל משמע בין בה"ס בין מקום הגלוי. אבל את לא קאי רק על הטפל. אך המהר"ל ז"ל בכמה מקומות כתב דאת היינו עצם. וכל עצם גורר אחריו טפל א"כ גם את קאי אף על גופו ואעפי"כ חשיב מקרא מיוחד לשער. ואיל' הר"ן אינו סובר כהמהר"ל. ולמהר"ל נאמר באמת כהפרישה ותפל"מ: סימן רסט א) ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ד' ברמ"א והוא דעת רבותיו של רש"י במס' שבת דאף דלא מיהדק אם מקפיד עליהם אסור ועיקר ההיתר בדלא מיהדק משום דאז אינו מקפיד להסירו בשעת חפיפה אבל אי מקפיד אסור. ועי' ב"י. ובסדרי טהרה תמה מההיא דנדה טובלת בבגדי' משום שהבגדים רפויין דהיא ש"ס ערוכה. ומההיא דהשירים ונזמין והטבעות רפויין אין חוצצין שהיא תוספתא ופסק כן לקמן בש"ע: ב) ולפענ"ד נראה ליישב דהנה הא גופא טעמא בעי כיון דעיילי בה מיא האיך יחצוץ. ונראה דהנה בגיטין פ"ב דמייתי הש"ס מתני' דטופח על מנת להטפיח חיבור ומסיק דלענין מקואות איתמר ור' יהודה היא דתנן אם הי' רגליו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור ואנן לא קי"ל כר' יהודה בהא כדאיתא לקמן סי' ר"א סעיף ס"ב. ועיי"ש בט"ז שהביא דברי הריב"ש שהקשה מהטביל בו כסות עבה דאם מקצתו נוגע במים הוי חיבור. ותירץ דשאני כסות שגוף הכסות