אבני נזר יורה דעה רעד

הנה דמה"ת חוצץ השער על עצמו. ומאי קמבעי' לי' בזבחים: יז) וע"כ לומר דהיכא דבעי נגיעה פשיטא דחוצץ כל דבר אף מידי דגופו. דסוף סוף לא נגע במים. רק בעיא דרבא בזבחים קאי לאותו צד דדרך לבישה בכך שיהי' אויר בין הבגד לבשרו. ואין פסול חציצה רק בדבר ממש מפסיק. וזה מבעיא לי' דמידי דגופו לא חייץ. וחשיב כאילו לא הי' מפסיק רק אויר דדרך לבישה בכך. אבל בטבילה הדרך כשטובל נכנס המים בכל חלקי גופו דאין דרך לטבול שיהי' אויר בין מם לבשרו אף מידי דגופו חייץ. וכן מוכח מטבילה דמב"מ ג"כ חוצץ במידי דבעי נגיעה דשער בשער מב"מ הוא. ודברי הרמב"ן מוכרחין: יח) אך לפי מה שביארנו דהבעיא קאי לאותו צד דאויר אינו מפסיק הדרא קושיא לדוכתי' דמה מבעיא לי' לרבא הא מב"מ אינו חוצץ. וצ"ל דיד לתוך חיקו לא מקרי מינו. ודוקא רגל על גבי רגל הוא דנקרא מינו. ולא מצאתי ישוב אחר לזה. ומ"מ דברי רמב"ן מוכרחין:) יט) ובר"ה גבי צפהו זהב במקום הנחת פה פסול. דפירש"י שהזהב חוצץ בין פיו לשופר וקשה הא לנאותו אינו חוצץ. ולדברי הרמב"ן הנ"ל י"ל דכי היכי דמב"מ במקום שצריך נגיעה לא מהני מב"מ וחוצץ. ה"ה לנאותו לא מהני. ובשופר בעינן נגיעת הפה בשופר וכמ"ש הרמב"ן שם. דמכאן מוכח שאם הרחיק התוקע פיו משופר לא יצא. ובהכי ניחא טפי לימוד הרמב"ן שם. דלכאורה קשה מנ"ל ללמוד חציצה דאויר מחציצה דזהב ובזבחים (י"ט) מבעיא לי' אויר אם חוצץ. הגם שיש ליישב דהתם מבעיא לי' רק משום דדרך לבישה בתך. אבל תקיעה אין דרך תקיעה להרחיק פיו. אך להנ"ל א"ש טפי. דאם איתא דא"צ ליגע לא הי' זהב חוצץ כיון דלנאותו ודו"ק: כ) ובנדה (כ"א:) בעי מיני' ר"י מר"ז הרואה דם בשפופרת מהו כו' א"ל בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת כו' והאמר ר"י משום רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור טמאה הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת [ופרש"י דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הילכך בבשרה קרינא בי' דמב"מ אינו חוצץ] לימא שפופרת תנאי הוא דתניא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה. וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. חכמים היינו ת"ק. אלא דפלי פלויי איכא בינייהו. ת"ק סבר בבשרה ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת. אבל פלי פלויי טמאה ואתי רבנן למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא אפי' בשפופרת נמי. ופירש"י ת"ק לא מטהר לה אלא מגזה"כ. סבר האי דם טמא [ט"ס טהור וצ"ל טמא. וכן הגיה הב"ח] הוא. ומשום חציצה טהורה ומשום גזה"כ. וה"ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה הוא. וה"מ דשיעא חתיכה והדם לא נגע. אבל היכא דפלי פלויי והדם שם ונוגע ברחם טמאה דקרינן בבשרה עכ"ל. וכיון דבעי נגיעה ואעפי"כ קאמר מב"מ אינו חוצץ מוכח לכאורה דלא כרמב"ן: כא) אך באמת מוכח מכאן כרמב"ן. דהנה צ"ל לפירש"י דטעם בחתיכה דטמאה משום מב"מ ל"ל להש"ס לחלק משום דחתיכה אורחא ושפופרת לאו אורחא תיפוק ליה דזה מב"מ וזה אינו מינו. אך יובן עפ"י הש"ס דזבחים (י"ט.) הנ"ל נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך עיי"ש. וע"כ שפיר אמר רש"י דמב"מ אינו חוצץ. ואי דמ"מ אינו נוגע ואויר חוצץ. ליתא דכיון דדרך ראי' כך ע"י חתיכה וכך הוא דרך ראי' בלא נגיעה. א"כ דומה לרוח בבגדו. דמשום דדרך לבישה בכך לא איכפת לו במה שאינו נוגע. וע"כ הוצרך הגמ' לומר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואין דרך אשה לראות בשפופרת שאם היה דרך ראי' בכך בדבר ממש מפסיק ג"כ לא הי' חוצץ. והוצרך רש"י להוסיף הטעם דמב"מ דאם לא כן כיון שדרכה לראות בדבר ממש מפסיק מה לי חתיכה מה לי שפופרת ואף בשפופרת תהי' טמאה. ע"כ פירש"י דחתיכה מב"מ. ודינו כאויר ולא כהפסק דבר ממש וכיון שדרכה לראות בלי הפסק דבר ממש דמב"מ אינו חוצץ. אבל רואה בשפופרת בהפסק דבר ממש חוצץ. וכמו בבגדי כהונה שדרך להיות רוח מפסיק. מ"מ אם הפסיק דבר ממש חוצץ. ה"נ בזה כיון דחתיכה מב"מ הוא. ודמי להפסק אויר. ולמ"ד גם בחתיכה טהורה ס"ל אין דרכה לראות בחתיכה וחוצץ משום דלא נגע. ובפלי פלויי דטמאה ע"כ משום דנגע. וכפירש"י. ומ"מ מוכח מרש"י דמב"מ לא חשיב כנוגע. דאי חשיב כנוגע. ל"ל משום דדרך לראות בחתיכה. ומ"ט דמ"ד בחתיכה טהורה ופלי פלויי טמאה. ע"כ הטעם בלא פלי פלויי דטהורה משום חציצה. והא מב"מ אינו חוצץ. ומוכח כדברי הרמב"ן: