אבני נזר יורה דעה רעג

ח) ובסוטה (מ"ה.) גבי עגלה ערופה דאינו מביא אלא בנמצא מונח באדמה. ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים. ומבעיא שם שני חללים זה ע"ג זה מב"מ לא הוי צף ומעליון מודד. או הוי צף ומתחתון מודד. ואיתא שם דלא הוי צף. ואף דאפי' הי' באויר לא הי' מביא עגלה ערופה כמו תלוי באילן ואעפי"כ מב"מ לא הוי צף. הרי דמב"מ אפי' כאויר מפסיק לא הוי. לא קשיא. דתלוי וצף מתרי קראי ממעטינן להו שם. תלוי מדכתיב נופל ולא תלוי. צף מדכתיב באדמה ולא צף. ובחלל ע"ג חלל דנופל הוא. ולא נוכל למעטו מקרא דממעט תלוי. שוב לא נוכל לפוטרו משום אויר מפסיק. רק מדכתיב באדמה ושוב אמרינן מב"מ אינו חוצץ. וקרינן בי' באדמה. דאויר מפסיק נמי חשיב באדמה רק דלא הוי נופל. וזה נופל הוא אפי' לא הי' מב"מ: ט) ובסוכה (ל"ז.) אמר רבה לא ליגוז אינש לולבא בהושענא דמשתיירי הוצא והוי חציצה. ורבא אמר מב"מ אינו חוצץ. ולכאורה נראה דחציצה דהתם משום דחוצץ בין המינים ואין נוגעין זה בזה. ואעפי"כ אמר מב"מ אינו חוצץ ודלא כרמב"ן. אך נראה דלא קשיא. דהנה רש"י פירש שם וחוצצין בין מין למין ואין אגודים יחד להיות לקיחה אחת. והנה הא דהג' מינים צריכין להיות אגודים יחד מיתור הווין וענף עץ עבות וערבי נחל. ובירושלמי במתניתין דכדי שיטול שניהם בידו אחת היינו האתרוג והלולב. אמר ר' יוסה אלו נאמר וכפות תמרים יאות לא נאמר אלא כפות אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. הרי דאלו הי' כתוב ואו בין אתרוג ללולב ג"כ לא הי' מועיל אם הי' לוקח זה ביד אחת וזה ביד שני'. ואפי' הי' נוגעין זה בזה לא הי' מועיל. ממילא הכתוב וענף עץ עבות וערבי נחל דכתיב ביניהם ואוין צריכין להיות ביד אחת דוקא. ואינו תלוי בנגיעה. רק שיהי' בחלל יד אחד (וכשחוצץ בין מין למין חשיב מין זה אינו בחלל היד שמעבר השני. ועוד שאין היד מצרפן כשיש חציצה ביניהם כמו בכלי מצרף מה שבתוכו לקודש. מ"מ חציצה ביניהם אינו מצרפן. ה"נ בזה] וע"כ שהם בחלל יד אחד אף דלא נגעו זה בזה חשובים אחד. רק כשיש דבר חוצץ ביניהם אין היד מצרפם כנ"ל. וע"כ שפיר אמר מין במינו אינו חוצץ: י) וביומא (נ"ח) בעא מיני' רב"ת מר"ח הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מב"מ חוצץ או אינו חוצץ. פירש"י חוצץ ונמצא שאין קבלה זו בכהן. שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו עיי"ש. ופירוש וכתיב ולקח שתהי' לקיחה בעצמו של כהן. ומשמע שצריך ליגע בכלי שרת. ואעפי"כ אמר מב"מ אינו חוצץ. י"ל דאף דבעי בעצמו של כהן מ"מ לא בעי נגיעה. רק שלא יהי' דבר חוצץ בין ידו לכלי שרת. או י"ל דנתקדש הדם ע"י כלי שרת החיצון שהכהן אוחז בו שהכלי שרת הפנימי אינו חוצץ בין הדם לכלי החיצון. ואף דבכלי חרס הוה לי' תוך תוכו דמסברא לא מקרי תוכו כדאיתא (בזבחים ג':) וה"נ לא מקרי תוך כלי שרת. י"ל דחילוק בין טומאה לקדשים. ויותר נראה כמ"ש בתחילה דלא בעי נגיעת הכהן בכלי: יא) מיהו הא דפשוט לי' התם מהי' עומד על גבי רגל חבירו פסול. ואף דמין במינו הוא. ולדברי רמב"ן דהיכא דבעי נגיעה לא מהני מב"מ הא בעי שיהי' רגלי הכהן נוגעין ברצפה. כהא דזבחים (כ"ו) נתלה וקיבל אין דרך שירות בכך. וא"כ מה מועיל מב"מ. וצ"ל כיון דנתלה לאו משום חציצה פוסל. רק משום דאין דרך שירות בכך. ובעומד על רגל חבירו. דמ"מ עומד הוא. הוה לי' דרך שירות אף שאינו נוגע ברצפה. ושפיר מועיל מב"מ. ואף דחשיב כאילו אויר בינו לבין הרצפה דהא אפי' יש אויר בינו לבין הרצפה לא פסול משום חציצה כנ"ל. ודו"ק היטב: יב) ובהא דדחי שם שאני רגל דלא מבטל לי' ובתוס' זבחים (ק"י.) בד"ה מב"מ אינו חוצץ זה לשונם והא דאמרינן לעיל ע"ג רגל חבירו פסול אין דרך שירות בכך עכ"ל וקשה דביומא משני משום דלא מבטל לי'. וצ"ל דהתוס' פירשו התירוץ שאני רגל דלא מבטל לי' עד שיגמור עבודתו כמו שפירש"י וחשיב כאילו לא הי' שם רגלי חבירו והי' אויר מפסיק ואין דרך שירות בכך כמו נתלה וקיבל: יג' והא דצריך באמת טעמא דאין דרך שירות בכך לפסול נתלה וקיבל. ולא מדכתיב לעמוד לשרת. ואיטר פסל לי' בבכורות משום דבעי עמידה בימין ככל עמידה שעיקרו בימין. ואיטר אין לו ימין. וכ"ש זה שאינו עומד כלל. צ"ל לפמ"ש התוס' פ"ק דשבת (ז'.) ד"ה וטח פי' ריב"א בחפץ טח בכותל אף שאין בכותל ד' על ד' כיון שרואה פני הקרקע חשיב כמונח בארץ. וה"נ כיון שרואה פני הקרקע חשיב כעומד בארץ ולא דמי לרגלו אחת על האבן דאבן מפסיק בינו לקרקע: יד) ואף דבגמ' כ"ה פסל עומד ע"ג כלי כו' דיליף מכלי שרת שלא יהי' דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת. וכיון דפסול חציצה. ה"נ יחצץ אויר. י"ל לפמ"ש התוס' שם דיליף מבגדי כהונה דאיקרי כלי שרת. ובעינן שלא יהי' חציצה בין הבגדים לכהן. ובדף י"ט מבעיא לי' רוח מה שתחוץ על בשרו בעינן וליכא או דילמא דרך לבישה בכך. וכן בית השחי מהו שתחוץ בשרו בעינן ואיכא. פירש"י אויר בית השחי שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי. או דילמא דרך לבישה בכך וא"כ לפי הצד דאויר בלבישה אינו חוצץ. כ"ש בין הכהן לרצפה דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ואין אויר חוצץ. ע"כ צריך לטעמא דאין דרך שירות בכך: טו) זבחים (י"ט) בעי רבא הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא. ק"ל דהא רבא אמר בסוכה (ל"ז:) מב"מ אינו חוצץ. וה"נ בלאו טעמא דגופו. תיפוק לי' דמב"מ הוא. ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל דהיכא דבעי נגיעה לא מהני מב"מ להחשב כנוגע. י"ל דבעיא קאי לאותו צד דאמר דחוצץ משום דאין דרך לבישה בכך ואפי' רוח חוצץ: טז) איברא לאחר העיון ע"כ בעיא לאותו צד דאויר אינו חוצץ. דהנה לכאורה קשה לטעמא דגופו לא חייץ הא בנדה (ס"ז.) עצמה עיני' ביותר פתחה עיני' ביותר לא עלתה לה טבילה. הנה דהעין חוצץ על עצמה. וכן בפרק ח' דמקוואות קרצה שפתותי' כאילו לא טבלה עיי"ש בפי' הר"ש דקרצה לשון דוחק. שדוחקת שפתותי' ביותר כמו עצמה עיני' ביותר. וכן הא דנדה ס"ז ובכמה מקומות נימא אחת קשורה חוצצת הנה שהשער חוצץ על עצמה. והוא דאורייתא כדאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד חוצץ ואשערו קאי כפירש"י. ובב"ק פ"ב דאורייתא לעיוני דילמא מקטרי