אבני נזר יורה דעה רעב

שנוגע בבשרו. וכן בתפילין כל התפילין מצוה ודאי ואינם מצוה רק משום שנוגעים: ג) ומה שהקשה משיטת רש"י דהלכתא דוקא שערו. משמע אבל בשרו אפילו מיעוטו. אין ראי' דכוונת רש"י בבשרו אפילו אינו מקפיד חוצץ. ואני פירשתי בטוב טעם דעל ידי שתקנו חכמים דאף שאינו מקפיד חוצץ שוב הכל מקפידין שלא יחצוץ בטבילה מדרבנן ואף שהיא לא הקפידה בטלה דעתה וכיון דאף באינו מקפיד לאחר שתיקנו חכמים חוצץ רובו מדאורייתא. שוב גזרו מיעוטו אטו רובו. ודוקא בשערו דאף מחמת טבילה אינה מוכרח לנקות שערה שבידה לגלחן. ובמקום אחר הארכתי ואין כאן מקומו: דברי ידידו הדוש"ת מברכו בכוח"ט הק' אברהם. סימן רסו בדיני חציצה, א) חולין (דף ע') בעי רבא כרכתו אחותו והוציאתו מהו. כן גירסת ר"ח ותוס'. ובהלכות בכורות להרמב"ן פרק הלוקח בהמה כתב עלה וז"ל. ק"ל הכא הא דאיתמר במכילתא פ"ק גבי ילדה שני זכרים. נהי דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא ופריק רב אשי מין במינו אינו חוצץ. ומסתברא ספוקי מספקא ליה דלמא טעמא דרבנן התם משום דמקצת רחם מקדש. אבל מין במינו חוצץ בבכור. דפטר רחם אמר רחמנא. וכל דלא נגע בבכור לאו פטר רחם הוא עכ"ל. ומדקדוק דברי הרמב"ן נראה דכי משני מין במינו אינו חוצץ. היינו אי אויר רחם מקדש. אבל אי נגיעת רחם מקדש אף מב"מ חוצץ. דמ"מ לא נגע. דבחולין שם מבעיא ליה להש"ס נפתחו כותלי בית הרחם מהו אויר רחם מקדש והאיכא. או דלמא נגיעת רחם מקדש והא ליכא עיי"ש. ואזיל הש"ס בכורות להאי צד דאויר רחם מקדש. ורבא בעי דלמא נגיעת רחם מקדש. וע"כ כרכתו אחותו נמי הוי חציצה: ב) והנה למדנו מדברי הרמב"ן שני דברים. הא' מקושיית הש"ס נהי דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא. דאף דאויר רחם מקדש. מ"מ כי איכא חציצה בין הולד לרחם אף אויר לא מקרי. והב' דלמ"ד נגיעת רחם מקדש. אף מין במינו הוי חציצה: ג) והנה לדין הראשון יש להביא ראי' מהא דיומא (נ"ח.) בעא מיני' רב"ח מר"ח הניח סיב בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו. מין בשאינו מינו חוצץ או לא כיון דמחלחל לא חייץ. או דלמא לא שנא. ופשיט לי' בדם כשר בקומץ פסול. והא משנכנס בתוך אויר הכלי נתקדש אפי' אין סופו לנוח כדאיתא בזבחים (כ"ה: בעא מיני' ר' יוסי מר' יוחנן היה מקבל דם ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מזרק מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. ופירש"י שאין סופו לנוח כגון האי שעתידין דופנותיו ליפול עד שלא יגיע דם לתוכו וכו' וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפתחו שוליו לא מבעיא ליה דהוי קבלה הנה דאויר כלי מקדש אפי' אין סופו לנוח. וא"כ מאי איכפת לן בחציצה אלא ודאי דכשיש חציצה בין דופני הכלי ובין המגיע לאויר אפי' אויר כלי לא חשיב וה"נ בבכור מקשה הש"ס דכיון דהוי חציצה לא חשיב אויר רחם: ד) ולכאורה יש לעיין מזבחים (ג') דאוכלין שגבלן בטיט והכניסו לאויר התנור טמאין ולא הוה הטיט חציצה בין הכלי לאוכלין. וע"כ משום דבאויר לבד נטמאו. ולא איכפת לן בחציצה בין האוכלין לדופני הכלי. וכן קשה דצריך קרא לכלי שטף מציל תיפוק ליה משום חציצה. וי"ל מדכתיב וכל אשר יפול אל תוכו ואפי' מלא חרדל וה"ה דמשמע מיני' אפילו כמה מיני אוכלים ואף מין בשאינו מינו לא יחשב חציצה ומטמא: ה) ועתה נשוב לדין הב' דאי נגיעת רחם מקדש אף מין במינו חשיב חציצה. ונראה ראי' לזה ממנחות (כ"ד.) בענין כלי מצרף מה שבתוכו לקודש מבעיא ליה אם דוקא דנגעי בהדדי או דלמא ל"ש. ופשיט ליה מי תנן כלי מחבר. מצרף תנן כל דהו. הושיט אחד לבניהן מהו. א"ל צריך לכלי הכלי מצרפו. א"צ לכלי אין כלי מצרפו. ופי' הרמב"ם דכשיש דבר אחר בין השני חצאי עשרון חוצץ ואין החצאין מצטרפין להיות אחד הדר איהו בעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה. צירוף דאורייתא או דרבנן. א"ל זו לא שמענו כיוצא בזה שמענו דתנן שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזה בפ"ע ומזה בפ"ע כשירות. ואם לאו פסולות. כי יכול לקמוץ מיהו כשירות אמאי. הך דמערב הא לא נגע עד כאן. וקשה הא אפילו אי צירוף דאורייתא. הרי הסולת שבמנחה אחרת חוצץ ביניהם. ואינו מצטרף לדברי הרמב"ם הנ"ל. וצ"ל דחציצה לא הוי דמב"מ אינו חוצץ. ודוקא דבר אחר ביניהם שאינו מינו חוצץ אבל מב"מ אינו חוצץ. ומ"מ אי צירוף לאו דאורייתא ובעי נגיעה לא מהני מב"מ להחשב כנגיעה כדברי הרמב"ן: ו ועתה נשוב ונראה מב"מ אינו חוצץ שבש"ס אם אינם סותרים להרמב"ן ונפרטם אחת לאחת. והנה בזבחים (ק"י) המקטיר קדשים ואימורין בחוץ חייב ומקשה הא איכא חציצה. פירש"י שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה וכו' וקס"ד דמתני' ר' יוסי דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים ומשני מב"מ אינו חוצץ. וקשה דבזבחים (דף פ"ז:) מבעיא להש"ס אויר מזבח כמזבח דמי אי לא. ומסיק בתיקו. וא"כ אי לאו כמזבח דמי מה מועיל מב"מ. אך הרמב"ם פסק שם אויר מזבח כמזבח דמי. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס דנפשטה הבעיא ממקומות אחרים. ולפי דרכינו י"ל דנפשט נמי מהא דמשני גבי קדשים ואימוריהם מב"מ אינו חוצץ: ז) ובהכי ניחא ליישב מה דק"ל דר' יוחנן אדר' יוחנן דשם בזבחים (ק"י.) משני ר' יוחנן הא מני ר"ש היא דאמר אפילו העלה על הסלע חייב משמע אבל לרבנן פטור ול"ל מב"מ אינו חוצץ. ואלו במנחות (ז'.) מקשה הש"ס וכי מהדר קומץ לדוכתי לקדוש ולפסול. ובתוס' שם ואע"ג ששירים מפסיקין בין קומץ לכלי מב"מ אינו חוצץ. ואמרינן עלה אמר ר' יוחנן זאת אומרת אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. מבואר דס"ל לר' יוחנן דאי הוי מקדש שלא מדעת הי' מתקדש אף ששירים מפסיקין משום דמב"מ אינו חוצץ. וקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן. אך לשיטת הרמב"ן הנ"ל י"ל ר' יוחנן סובר אויר מזבח לאו כמזבח. וע"כ אף מב"מ חוצץ. משא"כ בקידש כלי דמשיגיע לבין דופן הכלי מתקדש אף שאין סופו לנוח בקרקעיתו כדמוכח בסוגיא דזבחים (כ"ה:) הנ"ל ע"כ שפיר אמרינן מב"מ אינו חוצץ: