אבני נזר יורה דעה רעא

ממש. ומה דקשה על טעם חציצה בשופר הא לנאותו אינו חוצץ. י"ל משום דצריך נגיעת פה התוקע בשופר כמו שלמדו מכאן שאם הרחיק התוקע פיו ותקע פסול. והיכא דבעי נגיעה לא מהני מין במינו כמ"ש הרמב"ן פרק הלוקח בהמה וי"ל ה"ה לנאותו. ובחי' [הובא לקמן סימן רס"ו] הארכתי הרבה ליישב כל הדברים אשר לכאורה נראה כסותרים לזה ואין כאן מקומו. וע"כ גם בין השינים או תוך השינים אינו בטל וציפוי אינו בטל. אדרבה קיי"ל דבתר ציפוי אזלינן בין להקל בין להחמיר כדאיתא שלהי חגיגה אך אם מה שמשים הוא מיעוט אם הוא בתוך השינים ואינו מקפיד להסירו לעולם פשיטא שאינו חוצץ. ובקיט שפעמים הרופא מסירו הא חשיב מקפיד וחוצץ: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן רסד ב"ה יום ד' תצא רנ"ה לפ"ק. שוכ"ט להרב החריף הבקי מו"ה ראובן נ"י. יקרתו הגיעני ואם אמנם שאין הפנאי מסכים אתי להשיב במה שאינו הלכה למעשה. אך יען שמעלתו הכרתיו בהיותו ילד קטן ועתה הוא מתגורר במדינה אחרת אני אומר שלום לרחוק ולקרוב א) אשר נסתפק מעלתו אם יש טבילה לחצאין כגון מי שיש עליו ב' טומאות שהוא טמא טומאת ז' דמת וטומאת ערב דבע"ק אם הועילה לו הטבילה לערב שיהי' מותר ליכנס למחנה לוי' והאריך לפשוט ספק זה ולבסוף הניח בצ"ע. ואני אומר זיל קרי בי רב הוא מצורע פסוק ח' ורחץ במים וטהר וגו' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים פסוק ט' והיה ביום השביעי וגו' וכבס את בגדיו ורחץ במים וטהר ובמשנה דנגעים דכל שבעת ימים הרי הוא כשרץ ומטמא בגדים במגע ע"כ צריך לכבס בגדיו. הנה דטבילה ראשונה בעוד הוא טמא אב הטומאה. ומ"מ הועילה טבילתו לנתק מטומאתו חמורה לטומאה קלה. ה"נ הועיל הטבילה לטהר מטומאת קרי החמור להתירו במחנה לוי': ב) ודוחק גדול לחלק משום דטומאה שנשאר עליו חמור ג"כ שהוא אב הטומאה ואילו טומאת קרי שנטהר ממנה הוא רק ראשון לטומאה כדתנן פ"ה דזבים משנה י"א בע"ק כמגע שרץ. ופי' הר"מ דאינו רק ראשון לטומאה. דוחק לחלק בכך. ועוד דא"כ בפסח הבא בטומאה בע"ק ונדות ויולדות לא יועיל להן טבילתן כדי לעשות פסח כיון שטמאין במת אין טבילה לחצאין א"כ הא דסנהדרין (י"ב) אין מעברין את השנה מפני הטומאה משום דטומאה דחוי' בציבור הא מ"מ ידחו מפסח כל הני. וגם בשלי לא יעשו דאין תשלומין לפסח הבא בטומאה ועוד ביומא (ו':) מקשה ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת ומשני טומאה הותרה בציבור. והא מ"מ אם יראה קרי בתוך שבעת ימי הפרישה אם יהי' טמא במת לא יוכל לטבול לקריו וידחה מלעבוד ביוהכ"פ: ג) וגדולה מזה מבואר בפוסקים לשיטת ר"ת דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין להן לספירת זיבתה יולדת בזוב צריכה שתי טבילות טבילה ראשונה אחר ימי לידתה כדי שתוכל אח"כ לספור נקיים לזיבתה דכל זמן שלא טבלה חשיב ימי לידתה. עי' בב"י סי' קצ"ד. הנה שטובלת ללידתה אף שעדיין זבה ואף שאין שום חומר בטומאת לידה מבטומאת זיבה אף על פי מהני טבילה לטומאת לידתה אף שעדיין זבה היא: ד) מה שהביא ראי' ממה שהשיג הרא"ש על רב עמרם שחמר לברך על טבילת עיוהכ"פ. והשיב הרא"ש דלא מצינו רמז בש"ס לטבילה זו. ואי משום דאמר ר' יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו מכל טומאות. וכתב הב"ת דאינה השגה דמ"מ ממה שאפשר ליטהר יטהר. ופירש מעלתו דברי הרא"ש דס"ל אין טבילה לחצאין. ובאמת כוונתו פשוטה דהא דחייב לטהר עצמו ברגל כתב הרמב"ם משום דישראל מוכנים לילך אז לעזרה. וה"ה ביוהכ"פ י"ל דישראל שהיו בירושלים היו נכנסין לעזבה לראות עבודת כה"ג ולעמוד צפופים ולהשתחוות רווחים. וה"ה בזמה"ז כיון שנתחייבו בזמן המקדש כעין שכתבו הפוסקים לענין מלאכה בע"פ אחר חצות בזמן הזה. אך כשאינו יכול לטהר עצמו מכל טומאה כיון דאף אם יטהר עצמו מטומאה אחת לא יכנס למקדש הו"ל רגל כשאר ימות השנה. וגם בזמן המקדש מי שהי' טמא טומאת ז' לא נתחייב לטבול לקריו. כ"ש בזמה"ז. כל זה פשט דברי הרא"ש והיה בזה שלום: מאת הדו"ש ומברכו בכתיבה טובה הק' אברהם סימן רסה ב"ה יום ו' עש"ק תבא תרנ"ג: יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד אהובי ידידי וחביבי. הרב הגאון המפורסם שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע א) מה שהקשה כת"ר על תוס' ישנים שכתבו בעירובין (ד':) דאי לאו הלכה לא הי' חציצה פוסל אלא בכולו. שהרי הרא"ש ב"ק (י"ט) הוכיח דהלכתא לאקולי אתא וכמו בדופן שלישי דסוכה דאתאי הלכתא וגרעתה. הנה הרא"ש עצמו כתב שהתוס' אינם סוברים כן. וראיית הרא"ש מדלא קאמר דכ"ע כחו לאו כגופו. תמה במע"מ. דלסומכוס דסבירא לי' נזק שלם משלם אי אפשר כלל לומר לאו כגופו והניח בצ"ע. ואטו לא מצינו הלכה למשה מסיני לאיסורא. הרי רביעית דם מטמא באהל חיוב ערבה במקדש חיוב ניסוך המים ובדופן סוכה עצמו יש פלוגתות בגמ' מר סבר כי אתא הלכתא להוסיף. ואף דקיי"ל לגרע. מכל מקום אין זה כלל בכל המקומות: ב) ומה שכתב דבכל מקום פוסל חציצה במיעוטו מאכולת מתה ועפר בין בגדי כהונה לבשרו ועוד בכמה מקומות. כל אלה אינם קושיא על תוס' ישנים. ואני פירשתי יסוד דברי תוס' ישנים על פי הסוגיא דאי מקצת רחו מקדש שא הוי חציצה. ואף דמקצת רתם זה אינו נוגע בכל הבכור אלא במיעוטו מתקדש. ה"נ מי מקוה ארבעים סאה שמטהרת את האדם אף שאין כל המ' סאה נוגעין בבשרו משום שכולן מחוברים יחד. על כן היו מטהרים אף אם נוגעים בבשרו מצד אחד אי לאו הלכתא ועל כן אין קושיא מבגדי כהונה שכל הבגד מקדש ואינו מקדש רק מה