אבני נזר יורה דעה רע

לא עברה לילה אחת נראה שצריכה לטבול שנית. דנסתפק המל"מ בכל ספיקא דרבנן אם אפשר לטבול שנית אמרינן איכא מיא בנהרא זיל טבול: הק' אברהם סימן רסב דרב אחד. א בדבר האשה שהרופא עשה לה חור אצל אזנה והחור כלה לנקב שבאזנה וצוה להניח שם גאזע שתנוח בה שבעה ימים ולאחר שבעה תוציאנה ותניח אחרת על ז' ימים וכן לעולם. והזהיר בל יבואו בנקבים אלו מים. ועתה השאלה מה תעשה בעת טבילתה: ב) וגדול אחד רוצה להתיר מאחר שמפרש שם על ז' ימים ומדרבנן חשיב לענין שבת קש"ק. ה"נ כיון דחציצה דמיעוטו המקפיד דרבנן ואמנם שאני התרתי בתשוב' סי' רנ"ג בביטול על חצי שנה שנסמוך על רבינו ירוחם בדרבנן דכהאי גוונא חשיב קש"ק בשבת מדאורייתא והבאתי לשון הרא"ש שכתב קשר של קיימא א"צ שיבא בו מים. אך שנאמר בביטול לז' ימים הואיל ומדרבנן חשיב של קיימא אינו נראה. דהא טעם שגזרו חכמים על מיעוטו המקפיד אטו רובו. וכיון שאם הי' רובו כהאי גוונא ביטול על ז' ימים הי' חוצץ מדאורייתא. ממילא נשאר הגזירה במיעוטו: ג) אך נראה עצה שתכנוס אצבעה הקטנה במי מקוה ותתחוב בנקב התולדה שבאזנה כל מקום הגלוי ומעט מים כזה בודאי לא יזיק לפי השכל. וכן תתחוב אצבעה שני במים ותניח בנקב שעשה לה הרופא כל מקום הגלוי. ואם קשה לה לעשות בעצמה תוכל לעשות ע"י אשה אחרת שהיא עמה בתוך המים במקוה. והשאר היינו מה שאינו גלוי הוי בה"ס. וצריך רק שיהי' ראוי לביאת מים. וה"נ ראוי אם תסלק אצבעותי': ד וזה אין סברא לומר דמשום חשש סכנה יחשב אינו ראוי דודאי אשה מותרת להכניס עצמה לסכנה זו כדי שלא תתגרש מבעלה. ועוד דכיון דטבילת נדה א"צ שיהי' מדעתה. רק אפי' נפלה בנהר מהני. שפיר חשיב ראוי אף אם היא אסורה לעשות כן. וחציצה לא יחשב האוזן על האצבע. והאצבע על האוזן. דומיא דהאוחז ידו באדם ובכלים ומטבילם. שאם מדיח ידיו במים לא הוי חציצה מפני שהמים מקדימין. ועי' יו"ד סימן ק"כ סעיף ב' וסי' קצ"ח סעיף כ"א. ה"נ בזה: הק' אברהם. סימן רסג ב"ה אור ליום ד' תשא תרנ"ב לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף מו"ה משה נ"י הנקרא ר' משהלי וואליער דומ"צ בק"ק לאדז. א) דבר מה שאמרתי לו בלאדז דכשיש חציצה ברוב שינים אף שאינו מקפיד לדעת בעל תפל"מ דכל מקום ומקום של כנוס שער נדון בפ"ע. ואם ד"מ בבית השחי חציצה ברוב בית השחי חשיב רובו וחוצץ אפי' אינו מקפיד. ה"נ השינים נידונין לעצמם. וע"ז כתב מעלתו שאינו יודע כלל מנין שהשינים דינו כמו שער. ואת"ל שדינו כמו שער., א"כ גם להפוסקים דבשער של כל הגוף משערין י"ל כן דברוב השינים חוצץ כמו ברוב שער של כל הגוף: ב) שורש דבריי הוא ממתניתין דאהלות (פ"ג מ"ג) כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן. ובפרק דם הנדה מפרש הטעם מדכתיב או בעצם אדם דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל וכו' יצא שינים שלא נבראו עמו יצאו שער וצפורן שגזעו מחליף. ובטבילה נמי דכתיב ורחץ במים כל בשרו ושינים מנלן. הא לאו דומיא דבשר הוא שנברא עמו. ושן לא נברא עמו. ועל כרחינו לומר דכי היכי דיליף שער מאת ה"נ יליף שינים. והנה מה דשער נדון בפ"ע הטעם משום דשער נפיק מקרא בפ"ע מאת הטפל לבשרו נידון בפ"ע ה"נ שינים: ג מיהו ודאי כשיש חציצה בשינים לבד ובצירוף השיניים והשער אין רוב חוצץ. הטבילה כשירה. כיון דשינים ושער מחד קרא. ומ"מ כשיש חציצה ברוב שער. ובצירוף השינים לא יהי' חציצה ברוב אין מצטרפין השינים להכשיר כיון דשינים בתוך הפה והוא בית הסתרים וא"צ שיבואו בהם מים כלל. ובשער הא בעי ביאת מים ממש. והרי לא באו מים ברוב. שבשינים לא באו מים כלל. ואפי' פתחה פיה ובא בהם מים כמי שלא באו דמי כיון שא"צ לבוא בהם מים. אבל להיפוך כשיש חציצה בשינים ולא בשער פשיטא שמועיל השער להכשיר. רק להפוסקים דכל מקום ומקום כנוס שער נדון כל אחד בפ"ע. ה"נ נדונין השינים לעצמן. ולא מצטרף השער להכשיר. וזה שאמרתי לו רק להפוסקים דכל מקום ומקום כו' כי לשאר הפוסקים הוא מוכשר ע"י שער: ד) מ"ש מענין הלכלוך. לכלוך זה א"י מהו. ופשיטא שאינו ברוב השן. הגם כי שער קשור רוב אחד ואחד דפסול. קשה לפרש שקשר השער ברובו. כי מקום הקשר אינו רוב. מ"מ על כרחינו לפרש כן שקשר פעמים הרבה עד שחוצץ ברוב: ה) מ"ש בענין התיך אבר לתוך נקב השינים כיון שאי אפשר להסירו מהשינים הוה כגופה ממש זה אינו וכמה נתלבטו הפוסקים בענין הקאלטינעס ועיין בס"ט סימן קצ"ח סק"ט בשם הפנים מאירות. ובקיט אשר משימין ופעמים מסיר הרופא ושם קיט אחר. זה חשיב אפי' מקפיד כיון שפעמים מסיר. ומה שרוצה לדמות לרשב"א בצבע. אינו דמיון. כי הצבע שהוא לנוי ודאי בטל כהא דסוכה פירס סדין לנאותה כשירה. וכתב הריטב"א הטעם משום דלנאותה בטל אל גוף הסכך. וראיית הרשב"א מבגד ארגמן ותולעת שני והכל לנאותה: ו) ועוד דטעם זה של הרשב"א אינו עולה למ"ש הפוסקים בשופר שציפהו זהב במקום הנחת פה פסול משום דתוקע מכניס קצתו בפיו וחוצץ בין פיו לשופר. והא רוצה שיהי' כך לעולם וגם הוא לנאותו וע"כ הרשב"א מפרש במקום הנחת פה לאו שצפהו באורך השופר. אלא שציפה במקום רחבו ופסול משום הוסיף עליו כל שהו. ועיין בב"י סימן תקפ"ו. ולהלכה דקיי"ל אפי' באורך השופר פסול משום חציצה ובצבע קיי"ל כרשב"א. הוא משום טעם שני דצבע אין בו