אבני נזר יורה דעה רסט

דמסתבר וא"צ שום ראי'. [וראייתו שם לפענ"ד תמוה כמו שביארתי בתשובה אחרת]: ז) ולכאורה צ"ע בדבריו שכתב כן מסברא הלא תוספתא ערוכה היא הביאה הר"ש שלהי מקוואות נכנס לו חץ ביריכו אם קרם עליו עור מלמעלה אינו חוצץ שכל הבלוע באדם כו' טהורין. ופירש הר"ש כי היכי דלענין טומאה הבלוע בטל אגב גופו לענין חציצה נמי בטל אגב גופו יע"ש. ועוד שהנוב"י כתב משום שבלוע א"צ ראוי לביאת מים. ובתוספתא משום שדבר הבלוע אינו מטמא הוא הדין אינו חוצץ כפירוש הר"ש: ח) אמנם נראה דתרי גווני חציצה. הא' דבר החוצץ שמונח במקום שצריך ביאת מים או ראוי לביאת מים. הב' חץ התחוב ביריכו והחץ באמצע הירך. ושם א"צ אף ראוי לביאת מים שהוא באמצע הבשר. וא"צ ראוי לביאת מים אלא שטח הבשר מבחוץ שהוא בתוך בית הסתרים לא באמצע הבשר. אך ענין חציצה זו כי המים צריך שיקיפו מכל צד. וכשחץ תחוב המים שמצד הירך בימין לחץ אינו מועיל לחלק הירך שמשמאל לחץ הואיל החץ מפסיק וחוצץ בין חלק ירך שבימין לחלק ירך שבשמאל ונגד חציצה זו מועיל טעם זה שהחץ בטל לגופו וגופו הוא ואינו מפסיק. אבל בנדון הנוב"י בדבר החוצץ מונח על גבי בשר מבחוץ רק שהוא בלוע אינו מועיל מה שבטל אגב גופו. וחשיב גופו. דגופו נמי חוצץ כגון עצמה עיני' ביותר. וזה טעם צפורן שפירשה מיעוטה חוצצת. דחלק צפורן שנפרש חוצץ אף דגופה היא. אלא דגופו נמי חוצץ. רק מסברא כתב הנוב"י דבלוע א"צ ראוי לביאת מים. דלא מצינו ראוי לביאת מים אלא בבית הסתרים ולא בבלוע: ט) נשוב לנ"ד שודאי מה שבתוך השן בפנים הוי בלוע וא"צ ראוי לביאת מים אלא שפת שן מבחוץ או בין שן לשן. רק שתאמר ששן תחוב המתנדנד חוצץ בין שפת השן התחוב שבצד זה לשפת השני שבצד זה. ואפי' הי' מגיעין מים לשפת השן התחוב לא הי' מועיל. ממילא אינו ראוי לביאת מים. ושן התחוב אינו בלוע. שהרי השן מגולה למעלה. אך זה אינו. דשן אף שמתנדנד. מ"מ גופו הוא. ודומה לצפורן שפירשה רובה אינו חוצץ. ואף שחשיב מדולדל. ובשבת (צ"ד:) צפורן שפירשה רובה הנוטלו בכלי פטור. מ"מ אינו חוצץ דמ"מ גופה היא. [ופירשה מקצתה דחוצץ משום שהמים אין באים על הצפורן משום שחלק צפורן הנפרש מכסה עליו כמ"ש הלבוש והט"ז] ה"נ בשן המתנדנד: י) ויש להעיר מקידושין (כ"ד:) היתה שנו נדודה והפילה אם לא הי' יכול להשתמש בו אינו יוצא בו לחירות. ולכאורה קשה מהא דאיתא שם הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יוצא בה לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא. ואם היינו אומרים דשן המתנדנד ואינו יכול להשתמש בו כנפל דמי. הוה אתי שפיר. וא"כ בנ"ד נמי הי' חוצץ השן המתנדנד בין שני שפתי השן שבתוך העצם. אך ראיתי להרשב"א שם שהקשה קושיא זו והניח בצ"ע. והפנ"י תי' קושייתו. מ"מ כולהו ס"ל שן המתנדנד גופו הוא ואינו חוצץ. ע"כ הדבר בור שאף שיש לה שן המתנדנד יכולה לטבול בלי חשש. ומעולם לא שמענו שאשה שיש לה שן מתנדנד ואינה משתמשת בו. תצטרך להוציאו קודם טבילה. והבא לחדש זה להחמיר בדרבנן עליו הראי'. ומסברא נראה שאינה חייבת להוציאו קודם כנ"ל: הק' אברהם. סימן רסא ב"ה יום ג' האזינו תרס"א לפ"ק. לרב אחד. א) בדבר הנשים שטבלו במקוה שלא הי' במים זרח למעלה מן הטבור כפי המבואר ברמ"א ויש חשש שמא שחחה ביותר. הנה בגוף הדין בשחחה ביותר. מלשון המחבר נראה להקל בדיעבד. כי הביא הדעה ראשונה דעלתה לה טבילה. וגם הט"ז פסק דעלתה לה טבילה משום דהמים מקדימים. ואף שכתב שיש חשש על הקמטים שהוא למעלה מן המים. מ"מ הכא כיון שלא נחסר רק מעט מן המים. ממילא קודם שטבלה ראשה במים הי' די בהמים לכסות כל הגוף אף בלא שחי'. ושפיר י"ל המים מקדימים. אך הש"ך מחמיר בשחחה ביותר אפי' בדיעבד משום דהמחבר פסק כמאן דלא גרסי ולית הילכתא עיי"ש. אך הס"ט ג"כ מיקל משום דמימרא דר"ל נשנה בלשון לכתחילה עיי"ש. מכל הלין לא הוי יותר מספק דהוי ספיקא דדינא ובשל סופרים מיעוטו המקפיד הלך אחר המיקל: ב) ואין לומר דהוי ספק אב הטומאה וספק אב הטומאה אף בד"ס ספיקו טמא כמבואר במשנה י"א פ"ד דטהרות. אך ז"א דמדברי הר"ש פ"ב דמקוואות (מ"ג) נראה מבואר דהיכא דהטומאה הוא דאורייתא ומדאורייתא היתה טבילה כשירה רק מדרבנן יש ספק על הטבילה. בענין זה לא אמרינן דספק אב הטומאה בד"ס ספיקו להחמיר. בהא דהביא ראי' מברייתא שתי מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה טהרות תלויות. דע"כ כולו שאוב דאורייתא. דאי דרבנן הי' לטהר מספק. ואם לא כדברינו הנ"ל מאי ראי'. הא אפילו שאוב מדרבנן הא אב הטומאה מד"ס אלא ודאי כנ"ל: ג) ואין לומר משום שיש כאן חזקת איסור. דהנה גם נגד חזקה מחלוקת בין הראשונים. אי פסקינן כר"מ אי כר' יוסי. דספיקא דרבנן לקולא אף נגד חזקה ויש מחלוקת בזה הרש"י ותוס' שבת (דף ל"ד.) בענין עירובין ורמב"ם ורשב"א. ובנ"ד שהוא ספיקא דדינא ויש דעות דסוברים דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה. ויש לצרף שני הדעות להקל אף נגד חזקה: ד) מכל הלין טעמי נראה להתיר בדיעבד אם עברה לילה אחת כדי שלא להוציא לעז. אך אם