אבני נזר יורה דעה רסח

ז) ואשר כתב מס' בינת אדם זה לי ימים כתבתי להרב מבילגורייא [והוא בסי' רנ"ח] דבר האשה שיש לה נקבים בשינים ורופא סותמה בשעוה או בעופרת. פשוט שקרוי אינו מקפיד. ומה שכתב בספר בינת אדם בסי' י"ב דחשיב מקפדת שרצונה להסיר אלא שאינה יכולה. ולכך הוצרך טעמא דסכנה במארלאקען. הנה מה שלא הכשיר במארלאקען משום אינה מקפדת פשוט משום שהוא רוב שערו או כל השערות ולא מהני אינה מקפדת. וכן כתב בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ג. ומדבריו נשמע דלא ס"ל סברא הנ"ל. וכן בתשו' נוב"י מהד"ק סי' ס"ד באשה שהושם טבעת שעוה בעומק פרוזדור חשיב מקפדת משום שהוצרכה להסיר בימי נדתה. אבל לא עלה על דעתו שמה שצריך לרפואה יחשב מקפיד. והבינת אדם בא להחמיר בדרבנן בלא ראי' ואין שומעין לו כדתנן במס' ידים. וכ"ש שמפורש בגדולים הנ"ל להיפוך עכ"ל שם. עתה ראיתי בתשו' צ"צ החדש העלה ג"כ דהצריך לרפואה חשיב אינו מקפיד: ה) אך יש לעיין אם רוב שינים הם בענין זה ע"י חיפוי לפי מה דקי"ל רוב שערו אף שאינו רוב גופו חשיב רוב. והפרישה נסתפק אי אפי' מקום אחד של כנוס שער חוצץ או רוב שער דווקא. ובס' תפל"מ הכריע דאפי' רוב שער במקום אחד חוצץ. והנה דשינים פוסל בהן חציצה וקרא כתיב ורחץ במים את בשרו ושינים לאו בשר נינהו. וצ"ל דדומה לשערות דאתרבי מאת הטפל לבשרו. ותדע דלענין טומאת מת דין אחד לשינים ושערות כדתנן פ"ג דאהלות כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן. ובשעת חיבורן הכל טמא. ממילא אם רוב שינים הם באופן זה אף שאינו מקפיד חוצץ מדרבנן. ואם כל השינים באופן זה אף שאינו מקפיד חוצץ מדאורייתא. וגם ברוב שינים יש חשש דאורייתא ג"כ. דבדאורייתא צריך ראי' ברורה דמה שצריך לרפואה יחשב אינו מקפיד לסתור דעת ס' בינת אדם. ע"כ ברוב שינים כך אין להקל: וד' יתן לו חיים ושלום כנפשו ונפש הד"ש. הק' אברהם. סימן רס ב"ה א' תולדות רס"ט לכבוד ש"ב ומחו' גבר חכם בעוז ה"ה הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"מ שי' אבדק"ק ליקאווע וכעת בק"ק קראקא יצ"ו. א) דבר שן המדולדל היינו שבעת דיבורה מחמת שהלשון נוגע בשן מתנדנד פנים ואחור. וכבודו מדמה לצפורן המדולדלת דפירשה מיעוטה דחוצצת בסי' קצ"ח. ומי יוכל להבחין אם פירשה ברובה ממקום חיבורה או מיעוטה. גם לפי' הט"ז משום שאין מים באים במקום שנפרש מי יוכל להבחין בזה אם באים מים במקום שנפרש השן עכ"ד: ב) ולכאורה עלה בדעתי לומר שחשיב אינו מקפיד משום הא דפסחים (קי"ג) א"ל רב לחייא ברי' לא תעקר ככא ופרש"י שן ממש מחמת חולי. ובט"ז או"ח שכ"ח סק"א בשם רש"ל דהוצאת שן סכנה. א"כ דומה לקאלטנעס שאין חוצץ משום שיש סכנה בהסירה. אולם בהא דפסחים פירשב"ם וז"ל שן ממש משום חולי שסופו תרפא ושמעתי בשם דענטיסט כי השן המתנדנד אי אפשר לרפא. וכשהשן יושב בחוזק על מקומו רק שחולה יש רפואות על זה. אך המתנדנד אין לו תקנה אלא הוצאה. ומצד סברא גם סכנה אין בהוצאת המתנדנד. כ"ש בזמה"ז שיש להם להדענטיסטען המצאות שלא יהי' סכנה: ג) וחשבתי עוד שיקרא אינו מקפיד לפי פירש"י שבת (ט"ו:) ד"ה בכלי זכוכית זה לשויו ואין אדם מקפיד על הנדבק בהם לפי שנופל מאליו וה"נ שן המתנדנד סופו נופל מאליו כנודע. אך גם זה אינו. דכיון דעד שיפול מצער לי'. מקפיד להסירו תיכף. גם עיקר דברי רש"י דמשום סופו ליפול יחשב אינו מקפיד. הוא חידוש גדול. דפשט אינו מקפיד דלא איכפת לי' מה שהוא עליו. לא הרוצה בנפילתו. וסמ"ג כתב דאין נראה לר"י לומר כן. והובא ביתה יוסף סי' ר"ב ובוודאי כוונתו דכהאי גוונא שרוצה בנפילתו לא קרוי אינו מקפיד: ד) נשוב לדברי כבודו שכתב מי יוכל להבחין בזה כו' וסיום דבריו ע"כ דעתי נוטה להחמיר. אף שדעת הריטב"א דראוי לביאת מים רק דרבנן. ובאמת עיקר הלכה כתוס' שהוא דאורייתא כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. אך בזה א"צ לדברי ריטב"א כיון דאינו אלא שן אחד ולא חמיר בית הסתרים ממקום גלוי דבמיעוטא רק דרבנן אך לפי שהוחזקה נדה והש"ך סי' ק"י בספק דרבנן ואיתחזק איסורא אזלינן לחומרא. והביא כן מרשב"א בתשובה. אך הרמב"ם פוסק כר"מ. והוא מחלוקת רש"י ותוס' סוף במה מדליקין שהאבן העוזר מיישב קושיית התוס' על רש"י עפ"י פסק רמב"ם דהלכה כר"מ והתוס' ס"ל הלכה כר"י. ולכאורה עלה בדעתי לומר דאף דמבואר פ"ק דחולין בספק נמצא עלי' דבר חוצץ חשיב איתחזק איסורא. יש חילוק בזה בין מקום גלוי לבית הסתרים. דבמקום גלוי דבעי ביאת מים ממש וזה ספק שמא הי' חציצה ולא בא עליו מים. והנה הטומאה ודאי והמטהר ספק. אבל בה"ס שא"צ שיבואו שם מים רק שלא יהא חציצה. והרי תחילה לא הי' שם חציצה. וספק אם נתהוה שם חציצה [כמו בנ"ד שתחילה לא הי' השן מתנדנד ולא הי' שום חציצה. ועתה שמתנדנד ספק אם נעשה חציצה] וכאילו הי' ספק באוסר. ועיין רשב"א פ"ד אחין: ה) אך גם הא ליתא דבחולין (י'. וכ"ח) שחט את הוושט בעוף שהכשירו בסימן אחד ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה והשחיטה פסולה (דאף שבעוף הכשירו בסימן אחד צריך שיהי' שני הסימנים ראוים לשחיטה] הוי ספק בשחיטה ופסולה והוא דומה ממש לנ"ד ששחט סימן אחד והכשירו בכך והגרגרת הי' תחילה ראוי לשחיטה וספק אם נשמטה ופוסל השחיטה. וחשיב ספק בשחיטה. ה"נ הוי ספק בטבילה והשב שמעתתא והחוו"ד שפסקו דספק נקובת הוושט לא הוי ספק בשחיטה אף שודאי נקובת הוושט נבילה. לא דקו בדין ובררתי בתשובה ה' שחיטה היפוך דעתם: אך עיקר דמיונו שן המתנדנד לצפורן שפירשה לא מחוור כלל דשן תחוב בעומק תוך בית מושב השינים ואף שמתנדנד. מ"מ תחוב עד שחשש שמא לא יבואו המים לתוכו והרי שם בתוכו חשיב בלוע כיון שנסתם מכל צד חשיב בלוע ובלוע אף ראוי לביאת מים לא בעי כמ"ש הנוב"י סי' ר"ד וכתב שהוא מילתא