אבני נזר יורה דעה רסז

לשוק [וכ"ש דקשה בנולד בערוה ספק קידושין דבחזקת היתר ליבם עומדת ואף דבתחילה היתה אסורה עליו גם משום אשת אח ונוקמא אחזקת איסור זה] ותי' רשב"א דחילוק יש בין נולד ספק במעשה האיסור או נולד ספק במעשה המתיר. דבהמה שנולד ספק בשחיטה הא כל זמן שלא מתה או מתה מאלי' או בשחיטה פסולה הרי הוא אסורה עד שנולד בה מעשה שחיטה כשירה המתירה. וכשנולד ספק בשחיטה הרי נולד ספק במתיר. ועליך הראי' שנעשית המתיר. אבל אשה זו שיש לה ערוה צרתה והרי הבעל מת לפנינו ולולי שנולד בה הגירושין [של הערוה] האוסרה הוא מתרת והרי ספק במעשה האיסור עיי"ש: ה) וה"נ חילוק יש בין נדה בין זבה. דנדה טומאתה בימים לבד וכשעובר שבעה יכולה לטבול אם לא נולד בה ראי' לאחר שבעה האוסרה. ע"כ מספק אין אוסרין אותה. [רק כ"ז שלא הפסיקה בטהרה שלא נודע שפסק מעיינה]. אבל זבה שטהרתה תלוי בספירה היינו מה שאינה רואה כל שבעה. ע"כ כשספק לנו אם רואה תוך שבעה או אינה רואה הרי נולד ספק במתיר. דמה שאינה רואה הוא המתיר. וזה ספק. ומספק אי אפשר להתירה. וע"כ זבה היא בחזקת טומאה. [עד יום השביעי שאז אם נולד ספק אם ראתה בשביעי וסתרה. הרי נולד ספק באיסור. שהמתיר ודאי הוא הספירה וספק באיסור שראתה בשביעי וסחרה. ואם בדקה כדינה והבדיקות הי' נקיים ושוב נולד ספק תוך שבעה יש פנים לכאן ולכאן]. ולפי זה א"צ לומר דגזה"כ וספרה לה. אלא שכך הוא מסברא דבחזקת טומאה קיימא עד שיתברר ספירתה. ולפי"ז ג"כ לא מהני חזקת ווסת שלא ראתה בימי הנקיים. דהא קי"ל ווסתות דרבנן. וכשם שלא מהני ווסת להוציא האשה מחזקת טהרה. כמו כן לא מהני להוציא האשה מחזקת טומאה: הדו"ש הק' אברהם סימן רנח לכבוד הרב המאה"ג סוע"ה חריף ובקי ירא אלקים ידיו רב לו כקש"ת מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבדק"ק בילגורייא. אשה שיש לה נקבים בשיני' והרופא סותמה בשעוה או עופרת פשוט שקרוי אינו מקפיד. ומה שכתב בספר בינת אדם סי' י"ב דחשיב מקפדת שרצונה להסיר אלא שאינה יכולה ולכך הוצרך טעמא דסכנה במארלאקין. הנה מה שלא הכשיר במארלאקין משום אינה מקפדת. פשוט משום שהוא רוב שערות או כל השערות ולא מהני אינו מקפיד. וכן כתב בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ג. ומדבריו נשמע דלא ס"ל סברא הנ"ל. וכן בתשו' נוב"י ח"א ס"ד באשה שהושם טבעת שעוה בעומק פרוזדור דחשיבה מקפדת משום שצריכה להסיר בימי נדתה. אבל לא עלה על דעתו שמה שצריך לרפואה יחשב מקפיד. והבינת אדם בא להחמיר בדרבנן בלא ראי' ואין שומעין לו כדתנן במס' ידים. כ"ש שמפורש בגדולים הנ"ל להיפוך. ואולי יש ראיות גם מש"ס ופוסקים להיפוך אלא שאין העת מסכים לחפש ראיות במקום שאין צורך. אך הראי' מרמב"ן בשופר שנסדק ליתא ששם לא הכשיר רק במינו: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רנט ב"ה אור ליום ג' ויצא תרס"ח לפ"ק. שלום לכבוד הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין מו"ה עקיבא נ"י האבד"ק פרעשבערג. א) דבר השאלה באשה אשר לה שינים שיש בהן נקבים או חסרון. ועושין שן של זהב שתוכו חלול ומלבשין אותו על שן שיש בו הנקב או החסרון אם חוצץ בטבילה או לא. וכבודו מביא ראי' לאסור מש"ס שבת (ס"ה.) בשן של זהב דאין יוצאין בשבת ובכסף יוצאין. מוכח דשן כסף אינו חוצץ. דהכלל כל שיוצאין בשבת אינו חוצץ. אבל של זהב לא דלא הוי נוי ע"כ חוצץ. והי' לכאורה מוכח מזה דלבוש של זהב שמלבשין על השן חוצץ: ב) ואיני יודע מה קאמר. דשן זהב שאין יוצאין בו לאו משום חציצה אלא משום דילמא מחייכי עלה ושקלתי' ואתי לאחויי: ג) ואי איכא להוכיח מהתם איפכא היא דאיכא לאוכוחי דמדצריך טעמא דמחייכי עלה ולא משום דילמא מזדמנא לה טבילת מצוה ושקלתי' משום חציצה כבריש במה אשה. שמע מינה דאינו חוצץ: ד) ולכאורה י"ל דשן אחד דומה לחצי שיעור דבשן אחד אינו יכול ללעוס ומוציא ח"ש אינו אלא שבות כבתוספתא דביצה ורמב"ן. וכן משמעות רמב"ם. ודעת רש"י ח"ש בשבת אסור מה"ת דעת יחידית. אך הא ליתא דא"כ מהאי טעמא לא נגזור דלמא שקלתי' כי מחייכי עלה ואתי לאתויי. ומה דק"ל דשן אחד הוי ח"ש. י"ל כיון שהוא להשלים השונים שתסר לה אחד הוי ככותב אות והשלים בה את הספר דחייב. וה"ה דהמוציא דיו כשיעור אות אחת להשלים בה את הספר דחייב [ובסתם הוא דאינו חייב רק בשתי אותיות דסתמא לא להשלים קאי. ובמידי דשכיח ולא שכיח אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא] וה"ה במוציא שן אחד להשלים בו שנים דחייב. וא"כ אם איתא דחוצץ למה לי טעמא דמחייכי עלה. וא"ת דאי לא דמחייכי עלה לא היתה מקפדת ולא הי' חוצץ ולפי האמת מקפדת לפעמים וחוצץ. מטונך דבנ"ד דאינה מקפדת להסירו לעולם אינו חוצץ: ה) אך נראה דאין ראי' משם. דאף אם נאמר בנ"ד דאינו חוצץ. מ"מ בשן דגמ' דיכול להסירו מדאיכא חשש דשקלתי'. וכיון דיכול להסירו מסתמא מסירה אותו לפעמים כדי לנקותו כאשר רואין בזמה"ז בשינים תחובות שעושין להם לפעמים מסירין כדי לנקותו וא"כ הוי מיעוטו המקפיד ויחצוץ בטבילה וצריך לדחוק שהי' עשוי באופן שיכול מים לכנוס תחת השינים. ואף שאפשר לדחות שאז לא הי' דרכם לנקותם כיון שזה וזה דוחק שוב אין להביא ראי' משם: ו) אך מצד הסברא הרי הוא מיעוטו שאינו מקפיד. ואף דאגד ע"ג מכה חוצץ. י"ל דהתם שבזמן מועט יתרפא והוא רוצה שיתרפא ולא יצטרך לאגד ע"כ חשיב מקפיד. משא"כ בזו שהשינים בעצמם נתקלקלו ואי אפשר להתרפאות והוא מבטל הציפוי עולמית. שפיר קרוי אינו מקפיד:.