אבני נזר יורה דעה רסג

שם אינו חוצץ בטבילה. ומה שנחשב שם אינו של קיימא. גם בטבילה חוצץ. ועי' בהגמ"ר ספ"ק דחולין ודו"ק: ד) ואדכרנא מילתא ליישב תמיהת התוס' (עירובין ד':) על רש"י שפירש דר' יצחק על שערו. אבל בשרו אפי' מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ והקשו התוס' דבכמה מקומות מוכח דבגופו אינו חוצץ מן התורה אלא רובו המקפיד. ונ"ל דודאי הא דר' יצחק מדאורייתא בגופו. אלא דקשיא לרש"י כיון שתיקנו חכמים רובו שאינו מקפיד חוצץ. שוב מקפיד להסירו בשעת טבילה. א"כ יחשב רובו המקפיד. ואף דחזינן דהאי גברא טבל כך ולא קפיד להסירו. הלא כל שדרך בני אדם להקפיד חוצץ דחשיב מקפיד. ושוב תחוץ מדאורייתא. ממילא נגזור על מיעוטו שאינו מקפיד אטו רובו שאינו מקפיד. ולכאורה י"ל שהרי א"צ להסיר בשעת טבילה אלא מיעוטו. א"כ שוב ישאר מיעוטו שאינו מקפיד. אך ז"א דבשבת (קי"ג.) דאית לה תרי איסרי מ"ד חדא מינייהו בטולי מבטלי לה קמ"ל. והיינו דלפעמים מתיר זה ולפעמים מתיר זה ולא מבטל אף לחדא. ה"נ לפעמים מסיר מיעוט זה ולפעמים זה ולא מבטל לשום דבר ויחשב רובו המקפיד והוא לפי יסוד הנ"ל דטעם אינו מקפיד וטעם קשר של קיימא אחד] ע"כ פירש"י בשערות ולא קפיד אפילו בשעת טבילה להסיר מהשערות. דאפשר יגלח ראשו ושפיר בטל אל השערות: ה) ויש ליישב גם קושיית התוס' מדם שעל בגדו אם טבח הוא אינו חוצץ. די"ל דנתלכלך קודם שנטמא דאז לא הי' מקפיד דאפשר שלא יצטרך טבילה לעולם. וכאן דאפשר שלא יצטרך להסירו לעולם דבכהאי גוונא לענין שבת חשיב של קיימא. כדמוכח בירושלמי גבי קשירה שבמשכן. דקאמר כיון דכתיב עפ"י ד' יסעו כמו שהוא לעולם שלא ידעו אימתי יצטרכו להתירו והירושלמי דחי רק מכיון שהבטיחן שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה. והיינו דשוב ידעו בבירור שיתירו אותו. וכיון דהי' קרוי אז אינו מקפיד. שוב אף אם אח"כ נקרא מקפיד אינו חוזר וניעור במחשבה וראי' מקש"ק לענין שבת לדעת כמה פוסקים דהוי של קיימא לשנה. ואם מתירו לסוף שנה למה יתחייב משום מתיר. הרי עכשיו שוב אינו עומד להתקיים שנה. ועוד דכל חיוב מתיר היכי משכחת לה. הלא עכשיו דעתו להתירו. ואמחשבה לבד הא לא מחייבי לי' דגרמא הוא כמ"ש רש"י גיטין גבי הכניסה לרבקה על מנת שתניק ותידוש. ושוב לא יתחייב על התרתו. אלא ודאי כיון שנתבטל תחילה עדיין חשיב של קיימא ה"נ בדם שעל הבגד אם טבח הוא משא"כ באדם עצמו דכל אדם יש לו ימי טומאה ואף אם נפל עלי' דבר החוצץ בימי טהרה הלא סופו ליטמא בתשמיש ולטבול ע"כ פירש"י בשערות וכנ"ל: ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן רנג ב"ה יום ד' מ"מ במחובר תרנ"ה לפ"ק. החוה"ש וכט"ס לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול החריף הבקי מגזע יוחסין כש"ת מו"ה חיים דוד נ"י האבד"ק קויל. דבר האשה אשר נשתרבב האם שלה למטה ועשו לה טבעת סביב פי האם ומסופקין אם חוצץ בטבילה א) לפענ"ד נראה דודאי קרוי אינו מקפיד. ומה שהוכיחו האחרונים מרטי' וקשקשין שעל השבר שחוצץ אף שהוא לרפואה. הנה מלשון הרא"ש בפירושו פ"י דמקוואות (ס"ג) וכן בהלכות קטנות הלכות תפילין קשר של קיימא א"צ לבוא בו המים. נראה דמה שקרוי קשר של קיימא לענין שבת הוא דקרוי אינו מקפיד. אבל מה שבודאי לאיזה זמן יסירנו משם דלא חשיב של קיימא לענין שבת. הוא הדין דחוצץ. ובאמת טעם אחד לשניהם משום דלא מבטל לי' לגמרי וע"כ רטי' וקשקשין דלאחר שיתרפאו יסירנו משם חשיב מקפיד. ואפשר דהני ודאין עתידין להתרפאות ע"כ חוצצין: ב' והנה זה החולי פאהרפאל אם אינו ברור שיתרפא שפיר חשיב אינו מקפיד אף דאפשר שיתרפא. ומבואר בפוסקים או"ח סי' שי"ז דאף דאפשר שיתירנו עדיין חשיב של קיימא כל זמן שאינו מבורר שיתירנו. וכן משמע בירושלמי שם דקשירת אהלים הוי קש"ק משום שהי' נוסעים וחונים עפ"י הדיבור. הנה משום שאפשר שלא יצוה השי"ת להם ליסע חשיב של קיימא אף שהי' אפשר שיסעו מיד. אולם לא ברירא לי דאפשר שחולי פאהרפאל נמי יש לו רפואה ברורה: ג) אך נ"ל דבדרבנן דמיעוטו המקפיד אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן בשעת הדחק יש לסמוך על רבינו ירוחם דעל חצי שנה מקרי קשר של קיימא, וכאן שהרופא אמר שלאחר חמשה חדשים מיום שתתעבר תסירנו. והא עכ"פ אינו ודאי ואפי' רוב שבחודש אחד תתעבר. וא"כ הוי ביטול על חצי שנה דחשיב של קיימא ואינו חוצץ: ד) ואין להקשות על רבינו ירוחם מירושלמי במסקנא שם דאין ללמוד קושר מקשירת אוהלים דלא הויין קשר של קיימא מכיון שהבטיחם להכניסן לארץ. ואף שלפעמים היו כמה שנים במקום אחד. דלק"מ שהרי אם לא היו חוטאים במרגלים היו נכנסים לארץ מיד. וא"כ חני' ראשונה שקשרו האוהלים באחד בניסן לא הי' של קיימא שהי' ליכנס לארץ לאחר חמשים יום בשעה שנעלה הענן בעשרים באייר. ושוב אין ללמוד משאר קשירות. דהלימוד הוא שכל מה שהיה במשכן הוא מלאכה וקשירה נמי הוא מלאכה. וכיון שהראשונה לא היתה מלאכה אימא שגם שאר קשירות לא הי' מלאכה ועוד דהלימוד משום דהמשכן אינו דוחה שבת ובשעה שנצטוו על המשכן נצטוו שלא יעשו אותו בשבת. ומזה נלמד שמה שהיה במשכן היה מלאכה. והרי בשעת ציווי היה עומד שיכנסו לארץ מיד ולא היה הקשירה של קיימא. וע"כ לא נצטוו על הקשירה. ושפיר מקשה הירושלמי דאי אפשר ללמוד מקשירת אוהלים: ה) אך מ"ש הגאון זצ"ל מליסא דעומק בית הרחם בלא"ה אינו מגיע המים לשם ואף בלא חציצה אינו ראוי לביאת מים ואין נ"מ כלל אם יש חציצה או לא. לא נראה. דא"כ גם מה שאינו בעומק לא לבעי ראוי לביאת מים דאין טבילה לחצאין כמו שפירש"י קידושין (כ"ה.) דלשון אף שקצתו גלוי אצל שרץ א"צ להוציא לשונו לחוץ דכולו אינו יכול וקצתו שבפנים בה"ס רק חציו ולא מצינו טבילה לחצאין. כן נאמר בבית הרחם כולו אי אפשר שיהי' ראוי לביאת מים ע"כ קצתו ג"כ א"צ לביאת מים. ומפורש בר"ש בה"ס דנשואה חוצץ הוא בית הרחם. והנה רעק"א ז"ל כתב דמשכחת בית