אבני נזר יורה דעה רסא

כדברי הש"ך סק"ט. ואף שהאחרונים תמהו עליו והתירו בפשיטות לכלה לטבול בשביעי מבע"י נראה דאשתמטתי' להו דברי הראב"ד בספר בעלי נפש שפי' הא דקאמר בש"ס דע"כ נשי דידן אינן טובלת ביממא דשביעי משום דר"ש. והקשה התוס' דר"ש לא אסר אלא התשמיש. והראב"ד כתב וז"ל משום דר"ש כו' וה"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולי יומא דתמניא [פי' דהיא תמנה לראייתה לכל הפחות] שווי' לההיא יומא כיום שביעי לנדה דהא נדה היא ומשום הכי לא טבלה בשביעי וכתב רב אחא משבחא דאפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה עכ"ד. הרי דלאו משום גזירה דאתיא לשמש אסורה לה לטבול בשביעי רק מדינא. כיון דאסורה לשמש הרי היא כשביעי לנדתה כיון דלפי האמת נדה הוא. וע"כ אין נ"מ אם באה אל החתן ולבעל או לא בכל ענין אסורה לטבול בשביעי: ה ומלבד זה נ"ל שאסורה לטבול כיון שאי אפשר לברך שמא תראה ותסתור וכמ"ש התוס' כתובות הטעם שאינה מברכת על ספירתה. ושתמתין עד הלילה ותברך אי אפשר כיון שאינה סמוך לטבילה אי אפשר לברך. ועיין במ"א סי' י"ט בענין ברכת השחיטה ובזה יש לפרש דברי הגמ' בהא דקאמר משום דר"ש דכי היכי דאסר ר"ש לשמש שמא תראה ותסתור כמו כן אסור לברך מבע"י שמא תראה ותסתור ונמצא ברכתה לבטלה. משא"כ בטועה דמטבילין אותה ל"ה טבילות מספק ואינה מברכת בשום פעם ע"כ מותרת לטבול אפי' מבעוד יום. וזה ברור: סימן רנא ב"ה א' קרח תרח"ם לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי וחביבי הרב הגדול המפורסם נ"י פה"ד עה"י כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה שליט"א אבד"ק קויל. א) יקרתו הגיעני בדבר האשה אשר בירדה לטבול בהורדה לתוך המים גורם לה תיכף חולי אשר משקת שפתי' יחד בלי יוכל לפתוח עד שחברותי' מעלות אותה מן המים. אך הספק נולד אם אוחז החולאת הזה עוד טרם חברותי' הורידו אותה כולה לתוך המים או אם כבר גופה כולה לתוך המים בא לה זה. וכ"ת הביא דברי הריטב"א קידושין דראוי לביאת מים בבה"ס הוי רק דרבנן. ואיני יודע מה ענין בה"ס לכאן ושפתים גלויים וע"כ אף שלא הי' בהם דבר חוצץ אלא שקפצה שפתי' לא עלתה לה טבילה: ב) ולפענ"ד הא דהריטב"א קשה להבין כי לפי דברי הריטב"א א"צ ראוי לביאת מים אלא בלשון ושיניים שפעמים מגולים וע"כ חשובים גלוים אצל טומאה מה"ת. תקנו חכמים גם לענין טהרה וכן כתב בחי' רשב"א להדיא. והרי בנדה (ס"ו) צריך איש ללמד בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטי' במים דראוי לביאת מים בעינן. ואף דלא הוי גלוי לענין טומאה. ומפורש אמרו שרץ בקומטו טהור: ג) ונראה עפ"י דברי הסמ"ג בשם הערוך וסייעתו בהא דאמר ר"ל נדה (ס"ז.) אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן לענין נגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים האשה נראה כאורגת כו' וכתבו קצת פוסקים דהני מילי לטהרות. אבל לבעלה א"צ לטבול דרך גדילתה. והיינו דאף שחשיב גלוי לענין נגעים. א"צ שיבא בו מים לבעלה. ולפי זה י"ל דהא דצריך ללמד בתוך ביתו שתדיח קמטי' במים היינו במקום שחשיב גלוי לענין נגעים. דהיינו מה שנראה בשעה שמגבהת יד ימנית לארוג. דכיון שחשיב גלוי לענין נגעים תקנו חכמים שצריך עכ"פ ראוי לביאת מים כמ"ש הריטב"א במה שחשיב גלוי לענין טומאה. כן צ"ל לדעת שיטה זו שבריטב"א ד) מיהו הא דתוספתא מחלוקת רבי ורבר"י במלוגמא ורטי' של בה"ס רבי אמר חוצץ. ולא חילק בין חשיב גלוי לענין נגעים או לא מורה שלא כדברי ריטב"א. וראיתי להנוב"י שכתב לשיטת הריטב"א בפשיטות דבכל מקום שמטמא במשא גזרו חכמים. ולא מחוור כלל. דמה שמטמא במשא לאו משום דחשיב כגלוי. וברשב"א להדיא להיפוך דדוקא בשינים ולשון דחשיב גלוי לענין טומאה. והיינו למגע טומאה. ולהלכה העיקר כדעת התוס' דמדאורייתא: ה) אך מה דחציצה בבה"ס אפי' הוא מיעוט הגוף פוסל הטבילה. נסתפק מר אם הוא מדאורייתא או מדבנן. מעודי הי' פשוט בעיני שהוא מדרבנן דלא חמור בה"ס ממקום הגלוי ובזה ישבתי קושיית התוס' בנדה (ס"ח) דעכ"פ לכתחילה יהי' צריך לטבול גם בה"ס כמו בכל מאי דבעינן ראוי לעכב ואמרתי כיון דבחציצה במיעוט הוא רק משום גזירה אטו רובו. ולענין לכתחילה לא גזרינן כדאיתא במנחות (ס"ח:) אטו משום מצוה ליקום וליגזור. ובספר המקנה כתב ג"כ דחציצת בה"ס כיון שהוא רק מיעוט הגוף אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא הוא רק אם בה"ס משלים לרוב. וכ"כ בס"ט סי' קצ"ח סקכ"ג: ו) נשיב לדינא בנ"ד אינו רק ספיקא דרבנן ומה שרומז לתשו' מנחם עזרי' איני מכיר ברמיזותיו] ובאנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי בפ"ב דמקוואות בטומאה קלה אי מוקמינן אותה בחזקת טומאה. ובתשו' הרשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ב' דקי"ל כר' יוסי. וכן משמע דעת התוס' סוף פרק במה מדליקין דספק עירובי תחומין לחומרא. והיינו משום דאוקי גברא אחזקי' שלא עירב. אך האבן העוזר שם יישב שיטת רש"י והרמב"ם עפ"י היסוד דקי"ל כר' מאיר. והנה דבר זה מחלוקת בין ראשונים ואחרונים: ז) אך בנ"ד שתחילה היתה נדה מן התורה ועכשיו עכ"פ איסור תורה אזיל לי'. מספיקא לא מחתינן לה לאיסורא מדרבנן וכ"כ הר"ש פ"ב דמקוואות לפרש התוספתא דשתי מקוואות אחת שאובה ואחת כשירה ליטבל טבל בראשון ועשה בשני ועשה הראשונות תליות והשניות טהורות. בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות. ופי' הר"ש דבטומאה קלה מוקמינן גברא על חזקת טומאה [ואמרינן שטבילה בתרייתא שאובין היתה] אבל בהי' טמא טומאה חמורה כיון שטהר מטומאה חמורה. מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה קלה: ח) הן אמת שדברי הר"ש תמוהים בעיני מג' פנים. הא' דהא התוספתא סוברת כר"מ כמפורש בתחילתה בשני מקוואות באחת יש בה מ' סאה ובאחת