אבני נזר יורה דעה רמט

שאין טומאתו אלא טומאת מגע לבד כשם שהנוגע בקרי אינו סותר בזיבה אף הרואה לא יסתור. ותוכן דבריו דכיון דבע"ק אינו טמא רק טומאת ערב כמו הנוגע. א"כ אם אין הרואה טמא אלא א"כ יש בו נמי נגיעה. והרי הנגיעה טמא בלא ראי'. ואין הראי' מוסיף בו טומאה כלום על מה שנטמא בנגיעתו. ובראי' לבד אינו טמא. נמצא כל הטומאה מחמת המגע והראי' כמסייע שאין בו ממש. ד) ולפי זה י"ל סוגיא דיוצא דופן נמי כר"ה דפרק המפלת. דכיון דצריך כחתימת פי אמה הו"ל רואה ונוגע וה"ה בע"ק הו"ל רואה ונוגע כמו זב. ומהאי טעמא בע"ק משתלח חוץ לשתי מחנות והנוגע חוץ למחנה אחת. וע"כ דרואה הו"ל רואה ונוגע אלא כיון דלטהרות אין נ"מ בין רואה לנוגע לא יסתור לטהרות. ועוד נדבר מזה בעז"ה] וא"כ למ"ד נוגע לבד הוי כיון דמשרץ יליף לה אינו מטמא רק כעדשה. ואילו רואה הוי הא מטמא כחתימת פי אמה כמו זב. א"כ תיכף שיצא ממנו כחתימת פי אמה הא נטמא מדין רואה ג"כ. דאלו משום נוגע לבד הא אינו מטמא רק בכעדשה ושפיר סותר. וע"כ סוגיא דהמפלת כמ"ד בפרק יוצא דופן הנוגע מטמא בשיעור שנטמא הרואה. אי דנוגע מרואה ילפינן לה. אי משום דאפילו משרץ ילפינן לה. דון מינה ואוקי באתרה. והכי קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ואתי שפיר סוגיא דהמפלת. אבל סוגיא דיוצא דופן דאמר דלטמא בכ"ש רואה הוי. ולר"ש דאפי' רואה בעי כחתימת פי האמה ע"כ הנ"מ בין רואה לנוגע בשיעור היינו דנוגע בעי כעדשה כמ"ש הר"ן בתירוץ הב' וכיון דע"כ ס"ל נוגע בכעדשה ורואה דהוי לי' רואה ונוגע בכחתימת פי האמה. הרי בשעה שיצאה ממנו כחתימת פי האמה נטמאה מדין רואה ג"כ ושפיר סותר. ולתי' הא' של הר"ן דאשה דלא שייך בה חתימת פי אמה נטמאה בכ"ש ממש. ואילו נוגעת לבד הוא בעיא שתגע בשיעור כחתימת פי האמה. דלענין נגיעה אין לחלק מי הנוגע איש או אשה או בגד. נמצא שטמאה מחמת הראי' ג"כ. ואפי' אם יצא ממנו כחתימת פי אמה בבת אחת. מ"מ כיון שמחמת כ"ש לבד טמאה גם מדין רואה שפיר תסתור: ה' ובמה שכתבתי נראה ליישב נמי הא דבפרק בנות כותים בעי רבב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה ולא איפשטא ואלו בפרק יוצא דופן מסיק דאפי' לר"ש רואה הוא. ולפמ"ש א"ש ונאמר דודאי רב"ח מבעי' לי' אליבא דר"ש דאמר אינה מטמא עד שתצא טומאתה לחוץ דאלו לרבנן דאמרו מטמא מבפנים כבחוץ הא פשיטא דרואה הוא וכ"כ בתי' הר"ן. וא"כ י"ל דרב"ח ס"ל כהלכתא דנוגע טמא בשיעור שנטמא הרואה אך כיון דבעייתו אליבא דר"ש כנ"ל ור"ש הא ס"ל דרואה בעי כחתימת פי האמה והו"ל רואה ונוגע. אך כיון דשיעור אחד לרואה ונוגע. ואין הראי' מוסיף בו טומאה אין ראייתה סותרת וכהא דפרק המפלת דלמאן דבעי כחתימת פי האמה אין הרואה קרי סותר רק משום צחצוחי זיבה דלא שייך בש"ז שקבלה מן האיש אך דמבעי' לי' שמא בדידה דלא שייך חתימת פי האמה מטמאה בראי' כ"ש כתירוץ הא' של הר"ן פרק יוצא דופן ושפיר מותרת: ו) קיצור דבריי דלמאן דבעי בזב ובע"ק כחתימת פי האמה אם שיעור נוגע בכעדשה סותר בין הרואה קרי בין הפולטת. ואם שיעור הנוגע כשיעור הרואה קרי אינו סותר אלא משום צחצוחי זיבה. והפולטת תלוי בשני תי' הר"ן. דלתירוץ ראשון שהפולטת טמאה בכ"ש ממש הפולטת סותר. ואי אינה טמאה רק בחתימת פי האמה גם הפולטת אינה סותרת: ז) ונראה דהר"ן שהוצרך לעשות מחלוקת בין הסוגיות ולא ניחא לי' במה שפרשתי. משום דס"ל באשה את"ל שהפולטת רואה ונוגעת אינה סותרת. כיון דעיקר טומאת זיבה דידה רואה לבד שמטמאה בפנים כבחוץ. ובמה שפולטת אינה טמאה רק בצירוף הנגיעה. והנגיעה אינה יכולה לסתור הספירה שהוא לטהר מטומאת ראי' ודוקא בזב שראה קרי הוקשה לר"ן שיסתור כיון דעיקר טומאת זב ג"כ מדין רואה ונוגע והנקיים מרואה ונוגע. הוצרך לתרץ משום שאין הראי' מוסיף טומאה. אבל בזבה אף שהראי' מוסיף טומאה אי אפשר שיסתור לר"ה דס"ל בע"ק רואה ונוגע. וכ"ש פולטת דאינו רואה לבד ואינו יכול לסתור הנקיים מטומאת זיבה שהיא רואה לבד: ח) ויש להסביר הדברים עוד כיון דשמעתא לר"ש, ור"ש ס"ל בשבת (צ"ב: צ"ג.) זה אינו יכול וזא"י פטור. וה"נ כיון דהראי' לבד אינה יכולה לטמא בלא הנגיעה. אף שהנגיעה פחות מכעדשה אינה יכולה לטמאו בלא הראי'. הרי שניהם גורמים טומאה לא חשיב שהראי' טמאתו. מיהו בתוספתא פ"ו דשבת זה לשונו ר"ש אומר אעפ"י שאין אחד יכול להוציאו והוציאו שניהם פטורים שאין שנים חייבין על מלאכה אחת. וטעם זה לא שייך כאן בנ"ד. וחזר הדין כמו לת"ק דזא"י וזא"י חייב האחד עושה כל המלאכה. ה"נ חשיב הראי' מטמאה וסותר הגה"ה אך רש"י צ"ג. ד"ה ור"ש מטהר ס"ל דגם לענין טומאה ר"ש לטעמי' דפוטר וזא"י וזא"י ולתוס' אינו נראה ע"ש. המגיה ט) עוד יש לתרץ סתירת הסוגיא דהמפלת ודיוצא דופן דהנה בפרק אלו דברים זב וכל זב לרבות בע"ק דמשתלח חוץ למחנה לוי' משום דטומאה יוצאה מגופו כמו זב. וא"כ כיון דלענין להשתלח חוץ למחנה לוי' אינו מטמא מדין נוגע לבד רק בצירוף הראי'. וא"כ קשה מאי פריך אלא מעתה אל יסתור בזיבה שאין הראי' מוסיף בה טומאה. הא מוסיף טומאה לענין שילוח מתנות. וצ"ל דמכל מקום כיון דלענין תרומה וקדשים אינו מוסיף טומאה שפיר יחשב נקיים לגבייהו. כעין שכתב הראב"ד שאין הפולטת סותרת לבעלה וא"כ יש לפרש הא דיוצא דופן דסותרת לגבי שילוח מחנות כיון דע"כ לאו מילתא פסיקתא אמר דסותרת לכל שהרי לבעלה (לראב"ד] אינה סותרת. וה"נ י"ל דסותרת רק לשילוח מתנות: י) מיהו לבי מהסס בזה לומר דטהורה לתרומה וקדשים וטמאה לשילוח מחנות שהרי הטמא להשתלח חוץ למחנה לוי' הוא טומאה חמורה מהטומאה לתרומה וקדשים. ואיך אפשר שיהי' טמא טומאה תמורה לשילוח מחנות ולא יהי' טמא טומאה קלה לתרומה וקדשים ויש לדון בה דין קו"ח מה טמא מת שמותר במחנה לוי' טמא לתרומה וקדשים. זו שאסורה במחנה לוי' אינו דין שאסורה בתרומה וקדשים. ואף דיש לומר קו"ח להיפוך מה טמא מת שאסור בתרומה וקדשים מותר במחנה לוי' זו שמותר בתרומה וקדשים כ"ש שמותר במחנה לוי' כל היכי דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן: