אבני נזר יורה דעה רמב

ומצאה טהורה. והיינו לפמ"ש ברא"ה בס' בדה"ב קס"ה: דהבדיקה שאח"כ הוא. כגון אשה שדרכה לראות ג' או ד' ימים ביחד. ואם בדקה ומצאה טהורה תלינן שבודאי לא ראתה עוד בשעת ווסתה. שא"כ הי' לה לראות גם עכשיו כמנהגה. ואם בדקה ומצאה טהורה תלינן שבודאי לא ראתה בתוך ימי הווסת. ולדם נדה יש ווסת איזה ימים. משא"כ דם מכה אין דרכה למשוך איזה ימים. וע"כ הבדיקה שבתוך ימי הווסת מוכחת שאין הדם דם נדה. ובזה מיושב קושיית המה"ב שם על הרא"ה מהרואה דם מחמת מכה: ג והחוו"ד לא נסתפק רק אם להתירה בלא בדיקה. אבל אם בדקה בתוך ימי הווסת הדבר פשוט וברור דטהורה ולית דין צריך בושש: הק' אברהם סימן רלא ב"ה יום ד' וירא זמר"ת לפ"ק. שפעת שלום וברכה לכבוד גיסי הרה"ג חריף ובקי מושלם במעלות איש חמודות מו"ה יצחק הכהן נ"י א) יקרת מכתבך הגיעני שבוע העברה ובהעברה בעלמא ראיתי דבריך מתוקים וערבים. ומאז ועד עתה הי' לי טרדות שונות. והיום עיינתי בדבריך וראיתי ההתירים שלך. אות א' ואות ה' כטעם אחד הם והמה דברים מסתברים. היתר ב' מחודד ומפולפל. היתר ג' יתבאר לפנינו. היתר ו' כתבת בטעם ר' יוסי באשה עושה צרכי' לטהר לגמרי. דהמ"ר כעד שאינו בדוק אף אי הוה ידעינן דעיילי למקור שמא ממכה שבכוליות בא. ובעומדת ומזנקת דספק אם עיילי למקור ספק כתמים להקל. ואכתי קשה מה הקשה הש"ס לר' מאיר אימא דר"מ מטמא שם משום כתם לבד דשמא לא עיילי כלל למקור. ולעולם בעד שאינו בדוק טמא משום נדה. אולי הי' לך איזה כוונה ושכחת לכתוב: ב) והנה בענין הדור מ"ר למקור ואייתי דם. יש לפרש בג' אופנים. הא' דמ"ר יצאו כדרכם מנקב שלמטה סמוך ליציאה והדם מנקב המקור. ומחמת שהדור מ"ר למקור התעורר דם שבמקור לצאת. ומ"מ זה יצא כדרכו וזה כדרכו. ולשון הדור מ"ר למקור ואייתי קשה לפי זה. הב' שהדור מ"ר למקור. ושוב יצאו המ"ר עם הדם יחד מנקב המקור. וכן ראיתי להרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו. הפי' הג' הוא בתשו' מהר"ת או"ז סי' ת' דכשעוצרת עצמה ומתמלא מקום ויוצאים משם דרך סדק או נקב בפנים קודם שיצאו. וחזרו בפנים למקום מ"ר. ושוב יצאו עם הדם בנקב מ"ר ומסיים וכדי שלא יועיל אם תסתום הנקב בשעת הטלת מ"ר. וכוונתו לבדיקת מהרי"ל. או שמכניס שפופרת עם מוך בשעת הטלת מ"ר. דמה ראי' שהמוך נקי. הלא אנו אומרים שבאמת לא יצא דרך נקב המקור רק דרך נקב מ"ר ואעפ"כ טמא משום שדם המקור יצא למקום מ"ר: והנה לפי' הראשון ודאי בנ"ד אין בית מיחוש דאיך יתכן שדם יצא לבדו ומ"ר לבדו ובתערובתן סמוך ליציאה יהי' לאחדים ממש עד שלא יהי' ניכר מים לבד ודם לבד. אך לב' פירושים אחרונים שנתערבו בפנים או במקור או במקום מ"ר בפנים יש לחוש. והנה בתוס' נדה (כ"ב.) בסוף העמוד עיי"ש שתוכן דבריהם דש"ז מעורב בצחצוחי זיבה בעין ומסברא מטמא משום זיבה. אבל במעורב מסברא אינו מטמא משום זיבה ומשום קרא סותר יום אחד. וזה למה דהוה ס"ל רואה קרי נוגע הוי אך למה דקי"ל רואר הוי. משום ראי' הוא דסותר. ואפי' אשה הפולטת ש"ז הא סותרת וא"כ אין לנו קרא דזיבה מעורבת יסתור אפי' יום אחד והדרינן לסברא הפשוטה דאינו סותר כלל. וה"ה אשה זו שבאנו לחוש לה שמא נתערב הדם עם המ"ר בפנים עד שאינו ניכר זה לעצמו וזה לעצמו ויצא מעורב. הרי דם כזה אינו מטמא כלל. ודוקא שנמצא דם עם המ"ר. ודומה לצחצוחי זיבה בעין הוא דמטמא ר"מ: ידידך גיסך אדו"ש הק' אברהם. סימן רלב ב"ה לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה ישראל יעקב נ"י האבד"ק פיינטשנע. א בדבר האשה שרואה דם במ"ר לפעמים. והיא מרגשת כאב כל היום אף שלא בשעת הטלת מ"ר. ולפעמים רואה דם בתוך מ"ר ואינה מרגשת כאב. ולפעמים מרגשת כאב ואינה רואה דם בתוך המ"ר. ועל העד שמקנחת בו אחר הוצאת המ"ר אינה מוצאת. זה תורף השאלה: ב' הנה על הכאב אין לסמוך כלל להתיר. כיון שמרגשת הכאב גם שלא בעת יציאת המ"ר אימא שהכאב במקור וגורם לדם שיבא. ואינו מועיל רק אם הכאב רק בשעת הטלת מ"ר ויושבת. דבשעה שמזנקת הרי בשעה זו לא הדר מ"ר למקור. ומדמרגשת בשעת הטלת מ"ר מוכח דכאב מחמת מכה שבמקום מ"ר. וכ"כ הרב בש"ע בביאורו: ג) ורו"מ כתב דבדיקת מהרי"ל קשה לעשות לה מחמת שאינה רואה תמיד ומי יודע לכוון בעת שהיא רואה. אך רוצה לצדד היתר לשיטת ר"ת דאף למה דקי"ל כר' יוסי מ"מ מטמא משום כתם. ואם תשתין ע"ג קרקע שאינו מקבל טומאה ואין בו משום כתם הרי היא טהורה. והביא כמה אחרונים שכתבו כן. ושוב הביא דברי הרב שכתב גבי עד שאינו בדוק דודאי אפי' העד אינו מקבל טומאה כגון שהוא מצמר גפן או פחות מג' על ג' טמא. אך הביא דברי הס"ט דאפי' נמצא הכתם סמוך לתשמיש או להוצאת מ"ר ע"ג דבר שאינו מקבל טומאה טהור: ד) ולדידי הדבר ברור דאין חילוק בזה אם ע"ג דבר המקבל טומאה או לא. דכל הטעם מבואר בחי' הר"ן משום דבלא הרגשה אין טומאה באשה רק שלא יבא לטהר הבגד. שמקור מקומו טמא] והדם מטמא הבגד אף שלא יצא בהרגשה. וכ"כ הנוב"י בביאור יותר דכתב שהוא ספק מעלמא וכיון דבלא הרגשה דרבנן הו"ל ספק דרבנן. אך הבגד דאפי' לא יצא בהרגשה טמא הו"ל ספק דאורייתא. וא"כ בנמצא תוך מ"ר דאם איתא דמגופה ודאי תולין שטעתה בהרגשת מ"ר