אבני נזר יורה דעה רמ

שיעור שחייבין עליו אשם תלוי חשובה רמ"ת. הרי דמחמירין בספק. אולם באמת צריך להבין טעמא דמלתא. ועוק"ל דלכאורה נראה דראיית שלשתן צריכין להיות סמוך לתשמיש וא"כ כששלשתן הי' בתוך שיעור ספק הו"ל ג' ספיקות להקל וק"ל: טז) ע"כ נראה דהנה הרמב"ן בה' נדה שלו והובא בב"י (סי' קפ"ט) ז"ל הווסתות הללו שהן קובעין קובעין לאכילה ולקפיצות אין קובעין אלא שעתן כיצד היתה רגילה בהן לאחר קפיצה מיד או קרוב שעה או שתים משעבר אותו זמן בודקת ומשמשת את ביתה ולמדנו מדברי רמב"ן אלו דווסת דמעשה האוסר אפי' לא ראתה בשעת הווסת אלא אח"כ הוי וסת. וכן משמע מהא דמבואר בפוסקים דראתה בליל טבילה חשיב ווסת אף שהוא לאחר טבילה. אולם לדעת הרב מלאדי אין ראי' ע"ש]. וא"כ קשה אפי' ראתה אחר תשמיש יאסר דהא מבואר בש"ע סי' קפ"ט סכ"ד דאם רגילה לראות גם אחר הווסת [של מקרה הגוף] חוששת גם מתחילת הווסת משום עונה סמוך לווסתה. וכ"ש כשראתה רק אחר התשמיש דחשיב עונה של ימים דחוששת מתחילת העונה: יז) ונראה דהנה הר"ן בה' נדה פי' הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם שמשה סמוך לווסתה תולין שמ"ת בא הדם קודם לכן. וצ"ע דל"ל טעם זה ת"ל כיון דהזהירה התוה"ק לפרוש סמוך לווסתה דחיישי' שיבא קודם. וצ"ל דבאמת זה הטעם דמוזהר לפרוש סמוך לווסתה דחיישי' שמא מ"ת יבא קודם העת. וכן ראיתי להרב מלאדי שפי' בזה הטעם בפרישה סמוך לווסתה. וע"כ ניחא דכשהווסת הוא מ"ת א"צ לפרוש סמוך לווסתה אלא בשעת הווסת. דבזה א"ל דמ"ת יבא קודם דזה לא שייך אלא היכא שבלא תשמיש רואה בשעת הווסת אמרי' דמ"ת יבא סמוך לווסת. אבל היכא שע"י תשמיש בא אח"כ. מהכ"ת שע"י תשמיש האחר יבא קודם וזה ברור: יח) העולה מזה דהא דקי"ל דאם ראתה לאחר שיעור כדי שתרד אינה נאסרת. לאו משום דלא חיישי' לה רמ"ת אלא משום דבתשמיש האחר ג"כ לא תראה רק לאחר תשמיש. והנה בש"ך סי' קפ"ד סק"ז דאם אין לה שעה ידועה לראי' כל העונה חשיב ווסתה ממש. וע"כ צריך לפרוש עונה קודם לה משום סמוך לווסתה עי"ש. ודבריו ברורים דכיון שרגילה לראות באותה עונה כל העונה ווסתה. רק כשיש לה שעה ידועה א"כ יש ווסת להיפך שלא תראה עד אותו שעה. וכשעברה אותו שעה אסור כל העונה. שהרי לא הי' לה חזקה שלא תראה אח"כ. רק משום שראתה בשעה שקודם לה. אבל כשעבר השעה עוד אסרי' לה משום ווסת היום. וקודם השעה אסורה כנ"ל דשמא מ"ת יבא קודם וע"כ כשאין לה שעה ידועה הוי כל העונה ווסתה. וא"כ כשפעמים רואה בשעת תשמיש ופעמים אח"כ. א"כ הוי ווסתה משעת תשמיש כדברי הש"ך הנ"ל. ואסורה לו כדין כל רמ"ת. וע"כ כשראתה שלשה פעמים בשיעור ספק הוי ג' ספיקות להחמיר. כיון דפעם אחת שראתה בשעת תשמיש סגי לאוסרה. ועוד כיון שביארנו דהא דאין אסורה משום ווסת ממש בכל העונה הוא משום דהוחזק שלא תראה באותו שעה. א"כ צריך להיות בבירור שלא תראה עד אותו שעה ולא שייך בזה ס' דרבנן שהרי האיסור ודאי הוא ווסת העונה והמתיר ספק שמא לא ראתה עד אחר תשמיש וכל זה ברור בס"ד: יט) וכל זה התינח כשברור שעכ"פ א"ח בתוך אותה עונה ראתה. אבל בנ"ד שזולת שספק אם נמצא על עד שלו לא נודע לנו אם ראתה א"ת דמה שנמצא על הסדין והכתונת. ברור שלא הי' עד הבוקר שהוא עונה אחרת. ואפי' נראה בלילה הא רואה מ"ת משום ווסת נגעו בה וקי"ל בסוף סימן ק"צ דאין בכתמים משום ווסת וא"כ הוי סד"ר ולקולא: כ) אח"ז ראיתי בחו"ד שעמד בזה בהא דנמצא תוך שיעור כדי שתרד אמאי חשיב רמ"ת הא הוי סד"ר. ותירץ משום דעיקר ספק נולד בדאורייתא לחייבו אשם תלוי. ולדבריו הי' לנו להחמיר לאסור בספק נמצא על עד שלו. אולם אין בדבריו טעם דאטו האיסור ווסת משום שעבר תחילה על האיסור נדה. ואין זה דומה לשאר סד"ר הבאה ע"י גלגול. ועוד עיקר דבריו תמוהים דהא שלא בסמוך לווסתה אנוס הוא ואין כאן ספק בשל תורה והעיקר לפענ"ד כמ"ש: כא) עוד ראיתי שעמד בזה כיון שהורגלה לראות אחר תשמיש יאסור התשמיש משום עונה הסמוכה לווסת. ותירץ דבמקום עיגון לא החמירו משום עונה סמוך לווסת ק"ו מהיוצא לדרך. ובאמת גם בדעתי עלה תירץ זה. אבל דחיתיו דא"כ לדעת הראב"ד בס' בעה"נ שער הווסתות דאף בשעת ווסתה התירו ביוצא לדרך. א"כ למה אסרו רמ"ת. א"ו לא דמי איסור שעה לאיסור עולם שתהי' עמו באיסור כל ימי'. וא"כ אין ראי' להתיר אף עונה הסמוכה לווסת. ומחוורתא כדכתיבנא באות י"ז: כב) ובמה שחילקתי בין איסור שעה לאיסור עולם ניחא דברי הב"ח שיישב קו' הב"י דאיך מועיל בדיקת שפופרת הא אין כל אצבעות שוות. ותירץ הב"ח דכשבא מהמקור לא שייך כל האצבעות שוות רק אם בא מהצדדין. ותמוה מאד דא"כ למה תהי' מותרת לבעל שני ולראשון אסורה. ממנ"פ אי מהצדדין אף לראשון מותר ואי מהמקור אף לשני אסורה. אך להנ"ל ניחא. דבאמת במקום עיגון לא היינו חוששין לווסתות רק משום שהוא איסור עולם כנ"ל וא"כ מתירין בבעל שני שלשה ביאות ראשונים כיון דאפשר שלא תראה ולא תתעגן ושוב לא הוי איסור עולם. דממנ"פ אם לא תראה תהי' מותרת כדין ואם תראה תתגרש. ובהכי ניחא דברי הש"ך בשם ריצב"א ג"כ דכשלא נמצא על המוך מותרת שמא נתרפא. ולכאורה אינו מובן וכי משום ספק נתיר אותה. ולהנ"ל ניחא דשוב מתירין אותה משום עיגון כיון שבאמת אם תראה אוסרין אותה ולא הוי איסור עולם ע"כ מתירין אותה שמא נתרפא ולא תתעגן מיהו דברי הש"ך ניחא בלא"ה דמותר משום ס"ס שמא מהצדדין ושמא נתרפא [מיהו י"ל דלא הוה ס"ס כיון דאין הספיקות באים יחד וכבר אוסרתה לספק ראשון]. ובהכי ניחא דאחר שמצאה על ראש המוך שוב אינו מותרת בבדיקה בשלא מצאה כלל כיון דלא הוי רק ספק א': כג) והנה בנ"ד שעסקה ברפואות והועילו לה יש לצדד ג"כ שמא נתרפא. ואף שלא נמצא ראי' לזה מ"מ סניף יש. ועוד יש לומר דיועיל מה שעסקה ברפואות. דהנה לפמ"ש כל ההיתר בשלא נמצא על המוך דאמרינן שמא נתרפאה משום דווסתות דרבנן והו"ל ספיקא דרבנן. אך יש לשדות בי' נרגא דהנה הרמב"ם כתב כיצד בודקין אם נתרפא וכו' עד ואם לא נמצא על המכחול בידוע שמדוחק וטהורה ודבריו סותרין שהתחיל בנתרפא. וסיים בדוחק צדדין. ופי'