אבני נזר יורה דעה רלט

בזמן אחר. ובשבועות דלא מוקי לה בכה"ג משום דקאי אמתני' וסתם מתני' ר"מ. ולדידי' אשה שאין לה ווסת אסורה לגמרי וע"כ ביש לה ווסת מיירי. וא"כ מוכח דתוך ימים שאין דרכה לראות חשובה כיש לה ווסת. דאל"כ אנוס הוא. דכי לא יבעול לעולם. וא"כ מוכח דעכ"פ בליכא ריעותא חשיב יש לה ווסת וממילא מוכח מראב"ד דלגמרי כנ"ל: ז) מיהו יש לדחות דלעולם דינה כאין לה ווסת. מיהו כיון דאמרי' בס"פ בנות כותים דאפי' לר"מ בתוך י"א יום מותרת א"כ אף לרבנן י"ל בבעל לאחרי י"א יום דלאו אנוס הוא כיון שיכול לבעול תוך י"א. ובשבועות דלא מוקי הכי משום דכר"מ וכנ"ל באופן דאין לנו ראי' מהש"ס לדין זה: ח) וכ"ז לדעת הנוב"י הנ"ל אולם גוף דינו של הנוב"י ודמיונו מלמודה לראות ביום כ' ויצתה לשלשים דכשחזרה לראות ביום כ' אינה חוששת לשלשים. ומינה למד כשראתה מ"ת ושוב נולד לה ווסת קבוע דנעקר ווסת התשמיש. לפענ"ד אינו דמיון כלל. דבשלמא התם דא"א להיות לה שני ווסתות יחד יום כ' ויום ל' וע"כ כשנקבע יום כ' נעקר יום שלשים. משא"כ היכא דאפשר להיות לה שני הווסתות יחד. ומה ענין ווסת הימים לווסת התשמיש ויותר מזה דכשקובעת ווסת לתשמיש ולהפלגה יחד אין מחשבין ההפלגה מראייתה גרידא רק מראייתה ע"י תשמיש וכדמוכח בש"ע סי' קפ"ט סעי' י"א. וכן מוכח בש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח דנקט קפצה וראתה ולאחר כ' יום חזרה וקפצה כו' משום דראי' שע"י מעשה מעין ראי' אחרת מראי' לימים וא"כ איך יעקר ווסת שע"י מעשה מקביעת מווסת הימים וזה פשוט: ט) וראיתי בתו"ד שדחה ג"כ דברי הנב"י משום דלאו משום ווסת לבד נאסרת רק משום ממלאת ונופצת. ומכח זה כתב כמה דינים בסי' הנ"ל ודבריו תמוהים וסותר דברי עצמו במחכ"ת. דהוא עצמו כתב דמותרת לבעל שני אף דבענין חולי ממלאה ונופצת אין חילוק בין אצבעות אלא כיון דמשום ווסת ליכא שוב אין איסור משום ס"ס. וא"כ בנ"ד וכן במעוברת בשאר דינים כיוצא בהם. מיהו דינו של הנוב"י נראה לענ"ד דליתא מטעם הנ"ל: י) אולם עדיין יש לנו היתר של המרדכי שפי' דאם יש לה ווסת אינה נאסרת ברואה מ"ת. ולכאורה ק"ו בנ"ד שהוחזקה בשעה שאין לה ווסת, די"ל שלא תראה בשעה שנקבע לה ווסת. אך זה ניחא אם הי' טעם המרדכי משום שלא תקבע ווסת כיון שיש לה. וזה שלא בשעת ווסת הקבוע לה. וע"כ כ"ש שאינו קובעת מימים שלא הי' לה ווסת לימים שיש לה ווסת אולם המרדכי אתי עלה משום שתולין שדם טהור הוא וכמבואר בדבריו. וא"כ אם ראייתה הי' בשעה שאין לה ווסת לא הוחזק שהוא דם טהור ונסתפקנו שהוא ממקור. ושוב נחוש אף כשנקבע לה ווסת. ולומר דכשתראה לאחר שנקבע לה הווסת יהי' הוכחה שראייתה למפרע מ"ת הי' מהצדדין. דאל"כ לא היתה רואה אחר שנקבע לה הווסת. ז"א דאינו מוכח מפי' המרדכי כן. דהמרדכי לא אמר רק דאין דרך אשה לקבוע ווסת מ"ת כשיש לה ווסת קבוע לימים. אבל אחר שהורגל טבעה לראות מ"פ. י"ל דשוב לא תפסוק אף לאחר שקבעה ווסת: יא' ועוד דטעמו של המרדכי נראה משום דאשה בחזקת טהרה עומדת ותולין בהצדדין. רק באשה שאין לה ווסת דעלולה ממקור ולא מצדדין תולין במצוי ולא נוציא אשה מחזקתה שהוחזקה שלא לראות מצדדין. אבל שלא בשעת ווסתה דאין דרכה לראות לא ממקור ולא מצדדין שוב מוקמינן לה בחזקת טהרה. אבל זו שהוחזקה לראות מ"ת בשעה שלא הי' לה ווסת אף שעכשיו רואה ג"כ מ"מ) מוקמינן לה אחזקתה. שלא יצתה מחזקתה עד עתה לראות ממקום שלא היתה רגילה לראות. (ואף דעכשיו רואה ממקום שאין רגילה לראות מ"מ עד עכשיו מוקמי' לה אחזקתה וממקור ראתה) וכיון דעד עכשיו ראתה ממקור מהכ"ת להחזיק ריעותא בצדדין. באופן שלפענ"ד אם בשעה שקבעה הווסת להיות רואה מ"ת לא הי' לה ווסת קבוע מיגרע גרע ואף להמרדכי אסורה. וכבר כתבנו שלדעת התה"ד בכה"ג חשיב אין לה ווסת בדאיכא ריעותא. ואף שדחינו ראייתו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא: יב) מיהו אם הי' לה פעם אחת ווסת קבוע ושוב הקדימה איזה ימים ונמשך ראייתה עד יום ווסתה שהי' לה בתחילה לא נעקר ווסתה וכמבואר בס' בעה"נ להראב"ד ז"ל. וזה כוונת רמ"א בדין אשה שרגילה להקדים ראייתה איזה ימים כמו שביאר התו"ד ועדיין חשיב יש לה ווסת. וכ"ז צריך חקירה מהשואל וגם אם הי' ראייתה שלשתן בלילה או שלשתן ביום כמבואר בסי' קפ"ט. ואל"כ אין כאן ווסת כלל. ואם לא הי' בתחילה ווסת קבוע וכנ"ל ואף עכשיו אין לה אז בכל פרטיו לדעת תה"ד חשיב אין לה ווסת ואנחנו העלינו דין זה בצ"ע ואין להקל נגד דעת התה"ד. ואם עכשיו יש לה ווסת קבוע יש לצדד לדעת המרדכי וצ"ע: יג) צד ההיתר הב' של האשה הזאת משום שבפעם ראשון לא בדקה עצמה לפני תשמיש. ולפע"ד אין להקל כיון שברמב"ן פרק אלמנה ניזונת מפורש דאין להקל שלא תחשב רמ"ת. ובדברי הראב"ד בשער הספירה אין הכרע דמ"ש שתשמיש ראשון אינו מן המנין משום שלא בדקה י"ל דאבדיקה שלאחר תשמיש קאי. א"כ איך ניקל נגד הרמב"ן דמבואר בדבריו דאם לא תבדוק תחשב רמ"ת. וגם כן הוא מצד הסברא דמ"ש מכל קביעות ווסת דאפי' לא בדקה קודם קבעה ווסת. ואף שהוא דבר פשוט הנה נמי מפורש כן בפ"ק דנדה בהא דזקנה שעברו עלי' שלש של שלש עונות בכוונה ראייתה קבעה ווסת ודי' שעתה. וע"כ כשלא בדקה קודם. דאי בדקה תחילה ומצאה טהורה פשיטא דדי' שעתה וע"כ בשלא בדקה. ואפי"ה קבעה ווסת וה"ה בווסת התשמיש דמ"ש: יד) צד ההיתר הג' הנה ידידי כתב שבפעם הראשון לא היתה בודקת כלל לא לפני תשמיש ויש חסרון בדבריו ולא לאחר תשמיש. ובאמת אם לא היתה בודקת לאחה"ת וגם הוא לא מצא על עד שלו הי' הדבר פשוט להתיר. ובשלהי המכתב אנכי תלמידו הכותב אחר החקירה מהשואל הוגד לי שגם בתשמיש הראשון היתה האשה בודקת עצמה אך לא סמוך לתשמיש ונוסף לזה שאין ברור שנמצא על עד שלו רק זאת בבירור שנמצא על הסדין ועל הכתונת שלה: טו) והנה בזה הי' נראה להתיר כי מה שנמצא על הכתונת שלה פשוט שאינו מזיק כי זה בודאי לא הי' סמוך לתשמיש וגם מטעם שיתבאר. ועל עד שלו כיון דספק הוא הו"ל ס' דרבנן דווסתות דרבנן. רק עומד לנגדי הא דמבואר בפוסקים דאם מצאה בתוך