אבני נזר יורה דעה כד

מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבילה. אמר רבא קו"ח אם הועיל לו סימן ראשון להתירו באכילה כ"ש שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. וקשה רבא למה הוצרך לקו"ח. הא לדידי' אין התחלה לבעי' זו כיון דסימן ראשון בא גם להתירו באכילה וסימן שני רק לטהרו מידי נבילה תרצה לומר שלא יצטרפו. והא רבא ס"ל בזבחים (דף ל'.) ובפסחים (ס"ג.) דאין לשחיטה אלא לבסוף וסימן ראשון לאו שחיטה הוא כלל ואינו מתיר וכל השחיטה היא בסוף לאחר שהוציא ידו והוא לטהרו מידי נבילה לבד. אלא ודאי גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף סימן ראשון מתיר ג"כ. אלא שאינו מתיר רק לבסוף. וה"נ משמע (ד' ל"ו) בנתקנח הדם בין סימן לסימן מהדלעת דפליגי בישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף אינו מכשיר אבל אם עדיין איתא לדם שבסימן ראשון על הדלעת לכ"ע מכשיר. ש"מ שלבסוף נעשה הכל שחיטה: טו) וא"כ אם פסק סימן ראשון ולא שחת למעלה ממקום חתך אין כאן רק סימן אחד בכשרות. רק אם שחט למעלה ממקום חתך הרי בסוף יש שני סמנים בכשרות ופסיקת סימן ראשון אינו מצטרף לפסול וכן בנקובת הוושט למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף כששחט במקום חתך מכי נפקא לחיותא בהגיע הרוב הרי מצטרף הנקב לרוב והוי מקצת שחיטה בפסול. ואף אם יגרור אח"כ אינו מועיל כלום כיון דכמנחא בדיקולא דמיא: טז) ולפי האמור יש לפרש התוספתא הנ"ל דנקובת הוושט טריפה מיירי בששחט למעלה ממקום חתך. ואתיא כמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף. דפלוגתא דתנאי היא (ד' ל"ו וד' קכ"ח). וכ"מ לשון התוספתא שחט מקצת הוושט ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את שניהם כו' משמע שהי' שחיטת שניהם בפ"ע מלבד המיעוט וע"ש. והשתא מיושב הרמב"ם דפסק נקובת הוושט נבילה ולא חילק בין שחט במקום חתך בין שחט למעלה. ועוד שאם הי' מועיל בה שום שחיטה לא היתה נבילה מחיים. (ועי' תבואות שור דטעם דהוי נבילה מחיים משום שאין מועיל בה שחיטה. משא"כ אם הי' מועיל שחיטה למעלה ממקום חתך. והראש יוסף שגג במח"כ בזה] אף לפמ"ש הרמב"ם לטעמי' דפסק (פ"ד ה' י"ג) ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף: יז) ונראה דרמב"ן וס' האשכול דמפרשי לדר' יוחנן דהא דנדי מאוקימתא דר"ל. משום דאותו סימן שנשחט כמנחא בדיקולא. ולא משום דר"י לטעמי' דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. היינו משום דקושית הגמ' הי' על ר"ל משום דכמנחא בדיקולא דמיא. וע"ז אמר אלא אמר ר' יוחנן משמע דמשום הא נדי ר"י מאוקימתא דר"ל דאי משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא הוי מעייל נפשי' בשנויא דחיקא דהא פלוגתא דתנאי היא (פ' העור והרוטב) ר"י ס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ור"ש סובר אינה לשחיטה אלא לבסוף וע"כ תני אלו טריפות דטריפות הם אף אליבא דר"מ אלא דלדידי' נבילה נמי הוי ותני טריפות דתיתי ככ"ע. דכה"ג תני מתני' שם או שחסרה ואמרינן בגמ' לר"ש אצטריך דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות. בחסרה מודה. ובחסרה לכ"ע טריפה גם לר"ש. ה"נ תני אלו טריפות דטריפות לכ"ע הם גם לר"ש. ומ"מ למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי נבילה יח) מ"מ נראה גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף הא דאינו נבילה דוקא כשהתחיל למעלה כנגד מקום חתך. אבל כשהתחיל מן הצד כיון דהשוחט בשנים ושלשה מקומות כשר נמצא שנגמר רוב ע"י החתך שמתחלה והוי מקצת בפסול. ומה שגומר אח"כ אינו כלום כיון דכיחא בדיקולא דמיא יט) ובעיקר הדין אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אף דבפ"ה מה' שחיטה פסק ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. פי"א מה' טומאת אוכלין בנתקנח הדם בין סימן לסימן פסק דהוי ספק אם הוכשר. וכפי הנראה חזר בו ממ"ש פ"ד מה' שחיטה דודאי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ נקובת הוושט גם לרמב"ם היא רק ספק נבילה. ובאו"ז ריש חולין פסק אין לשחיטה אלא לבסוף. וכן פסק ביש"ש. ומשום דרבא הכי ס"ל פ"ב דזבחים ובתמיד נשחט. וא"כ נקובת הוושט היא רק טריפה: כ' מעתה הנה ר"ת בס' הישר ורא"ש שסוברים נקובת הוושט רק טריפה. וכן תוס' ריש אלו טריפות אפי' בפסוקת הגרגרת כל שנשחט למעלה ממקום חתך. וסמ"ג שכתב דיני פסוקת הגרגרת ונקובת הוושט בה' טריפות וכתב שהם טריפה. ועזב סדר הרמב"ם שכתבם (פ"ג מה' שחיטה) משמע להדיא דס"ל ג"כ שהם