אבני נזר יורה דעה כג

לאור אסורה. שאם הי' אפשר לתלות השנוי מראה בדבר אחר גם בידוע שנפלה לאור נתלה בדבר אחר. והוא נכון לפי הנ"ל שאם יכולין לתלות בדבר אחר א"כ לעולם אי אפשר לעמוד על הטריפות ולא הוי ספק בשחיטה אך לפי האמת שא"א לתלות השנוי בדבר אחר ואפשר לעמוד על טריפתו הבדיקה מעכבת דהוי ספק בשחיטה. ודו"ק היטב שהיא מפתח גדול לכל ספיקי טריפות): ט) ולפמ"ש שפיר י"ל בנ"ד. דאין לחוש שמא ניקב החיצון ואי אפשר לבודקו. דכיון דמ"מ אינו ניכר נקב מבחוץ ואי אפשר לעמוד על טריפתו בשעת שחיטה. אין איסור בשקולים להרשב"א. ואין להקשות דא"כ להרשב"א מה מקשה בגמ' לעולא מ"ש מספק דרוסה. הא בספק דרוסה אפשר לבודקו לראות שהיא טריפה משא"כ זה אינו ניכר. לק"מ שהרי הרשב"א מפרש אין חוששין שמא הבריא שאינו צריך בדיקה ולזה מקשה שפיר דמ"מ יצטרך לבדוק שמא יראו שניקב בחוץ: י) אך לכאורה כ"ז אינו בנידן דידן שהוא חשש נקובת הוושט שהרי כתבו הרמב"ם והש"ע נקובת הוושט נבילה. וא"כ לעולם הוי ספק בשחיטה ואפילו בשקולים אסור. ואף שהתוס' פ' ד' אחין כתבו גם בישב לו קוץ משום דשכיח לאיסור יותר. אפשר לומר שמפרשים הבריא נתרפא. ובזה אפשר דס"ל כיון שעכשיו אינו נקוב רק שסופו לסתור לא הוי נבילה. [דלא סבירא להו כרמב"ם פ"ג] ע"כ צריכין לטעם שכיח יותר. אבל במסופקים שמא החיצון נקוב ואינו ניכר הוי ספק בשחיטה: יא) אך הא דנקובת הוושט נבילה אף שכתבו רמב"ם ובש"ע בלי חולק. לענ"ד רוב הפוסקים חולקים ע"ז. והנה הרא"ש (פרק ב' ס"ו) בבעיא דשהה במיעוט סמנים פי' בשם ר"ת דהיינו ששחט מיעוט וושט ושהה דילמא לא גמרי שהי' אלא במידי דמנבלא בי' היינו אחר רוב סימן. וכן הוא בס' הישר לר"ת (סי' שנ"ז) יעיי"ש. וראיתי בתשו' צמח צדק החדש הביא דברים אלו. והביא ראי' ג"כ מתוס' ריש אלו טריפות דאפי' פסוקת הגרגרת כששחט שלא במקום חתך לא הוי נבילה יע"ש. ובתוס' חולין (מ"ג: ד"ה שאני). ספק נקובת הוושט חשיב חזקת היתר. ובתוס' ב"מ (כ: ד"ה איסורא) שמא במקום נקב שחיט הוי חזקה דאיסורא. משמע ע"כ דס"ל לחלק בין שחט במקום נקב דבזה הוי נבילה, בי' שחט שלא במקום נקב דבזה הוי טריפה, וראיתי שם בתשו' הנ"ל שהביא תוספתא (פ' השוחט) נקובת הוושט טריפה ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה: יב) והנה בסוגיא (ד' ל"ב:) דמקשה אשנויא דר"ל דמשני כאן במקום חתך כאן שלא במקום חתך, והאמר ר"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אלמא כמנחא בדיקולא דמיא ה"נ כמנחא בדיקולא דמיא, אלא אמר ר' יוחנן כאן קודם חזרה כו' [ור"ל הדר בי' ולא ידענא הי דאחריתא כן כתב הרא"ש] והרמב"ן כתב במלחמות ויותר מבואר בס' האשכול (סי' ט"ו) דאף דלא קיי"ל כמנחא בדיקולא דמיא מ"מ אותו אבר שנשחט ודאי כמנח בדיקולא ע"כ משני שנויא אתריתא, וא"כ נקובת הוושט דאפי' כנגדו לאו כמנחא בדיקולא, שהרי הוכיחו התוס' והפוסקים מקושית הש"ס (ח.) והאיכא צדדין שאם בשעת שחיטה ניקב כנגד מה ששחט טריפה, וא"כ אם שחט למעלה מהנקב מנין לנו לנבלה, ואדרבה יש לנו ראי' לטהר מר"ל דר' יוחנן לא פליג עליו אלא משום דכמנחא בדיקולא דמיא, אבל בנקובת הוושט דלא שייך כמנחא בדיקולא הדרינן לר"ל, ויש תימה על הרמב"ם שפסק נקובת הוושט נבילה, וביותר על ס' האשכול שבסי' ט"ו פירש דר' יוחנן נדי מדר"ל משום דאותו סימן שנשחט רובו כמנח בדיקולא ובסי' י"ג פסק נקובת הוושט נבילה אפי' שחט למעלה ממקום חתך: יג) והנ"ל בזה שדין נקובת הוושט אי הוי נבילה תלוי בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הוי פסול בשחיטה, דנקובת הוושט הואיל ונעשה בה טריפה היא התחלת נטילת החיות והרי תחילת שחיטה בפסול, אך למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף ואז הרי יש רוב סמנים בכשרות לבד הנקב, [ואין הנקב מצטרף להחשב מקצת שחיטה בפסול כיון שיש רוב בכשרות והנקב של פסול אין בו שיעור שחיטה] וע"כ מכשיר ר"ל למעלה ממקום חתך, דר"ל לטעמי' דס"ל דאין לשחיטה אלא לבסוף, מיהו בשחט במקום חתך לא אמרינן כיון דאין לשחיטה אלא ברוב שני הסמנים והרי סימן שני בכשרות, דליתי' שאין הפירוש שכל המעשה לבד הגמר אינו קרוי שחיטה אלו שלבסוף נעשה הכל שחיטה ובסוף שני הסמנים מתירין: יד' ותדע דבריש בהמה המקשה בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי