אבני נזר יורה דעה רלז

הגוף ואח"כ חזרו להיות שחור הי' טהורים. ושינוי אויר והבגד גרמו להתאדם. הנה דאף שלא הי' מקרה רק תמיד אחר טבילתה איזה ימים היא רואה כתמים אלו. מ"מ תולין באויר ובגד. אך לא מסתבר כן: ג) אך אף אם הי' אדום ממש או שתמיד הוא כך ואינו מקרה. מ"מ אינו דומה לנידון מהר"ח או"ז שכולו האדים. משא"כ בזה שרק מקצתו האדים. הענין מראה שתחלה הי' מעורב המראה טהור וטמא יחד ואח"כ כשנתחלקו ניכר המראה טמא בפני עצמו. וכתבתי בזה תשובה ארוכה והעליתי שאם הי' ידוע שבמקור הי' מעורב יש להכשיר. אך אם לא נתערב רק לאחר שנעקר אזלו כל ההתירים והדבר תלוי בשאלת חכמי טבע ובכתמים דרבנן נראה להקל. והבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים: דברי מחותנו הדו"ש בלונ"ח: הק' אברהם. סימן רכז ב"ה יום ג' לסדר זאת חקת התורה תור גאולה לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף וכו' מו"ה מרדכי מארקיל נ"י אבדק"ק רייוויטץ. א) על דבר האשה שהרגישה זיבת דבר לח ומצאה על העד מראה טהורה וזה פשוט שטהורה אך כבר היתה לפני מורה אחד וטימאה מחמת שהי' מראה אדום נקלפת והאשה מכחשת את המורה. הנה אם האמת כדברי המורה אף אם לא נבדק בצפורן ובתשובה העליתי שאם לא נבדק אינה טמאה מספק דאינו אלא חשש לכתחילה. מ"מ אם לא הי' צורה אלא דם יבש. הלא ידוע דקי"ל כראב"ד דבכל ענין טמאה: ב) אך עד אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא דלא יקום ע"א באיש כתיב. ועיין רש"י יבמות (פ"ח:) בד"ה ועשו שתי נשים. ועוד דאפי' לפי דברי המורה אינו ברור שטמאה דאין אנו בקיאין במראות. וברמב"ם פרק כ' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו דאין עד אחד נאמן אלא בדבר ברור לגמרי. ואם העיד שאביו כהן חיישינן שמא חלל אף שאם הי' שנים מעידין שאביו כהן לא הי' חוששין על זה עיש"ה: ג) אך בנ"ד שמשעה שהמורה טימאה יצאה מחזקת טהרתה וצריכה עדות והמורה מכחישה והיא ע"א בהכחשה. ומ"מ לשון שכתב בשם המורה קליפת דם אולי היא כמין קליפות ובלא נבדקה טהורה כנ"ל: הק' אברהם סימן רכח ב"ה יום ג' פ' תצוה. החוה"ש וכ"ט לכבוד ידידי הרב החריף הבקי החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה ישראל ברוך נ"י אבדק"ק וואיען. א) מכתבו הגיעני וראיתי שעושה סניגרון לדבריו. ואשר כתב די"ל התוס' לא ס"ל כהרמב"ם ואף על הלכה למשה מסיני חייב. לדעתי אם באנו לומר דר"ח רק לענין טומאת ערב ומשום שנגעה בדם אף להרמב"ם י"ל כן כאשר כתבתי במכתבי הקדום. דזה אינו ענין כלל פלוגתא דרבי בממ"ט כדמשמע מדברי הרי"ף בפרק הרואה כתם וכאשר מבואר בדבריי הקודמים: ב) ואשר כתב עוד במה שהשגתי עליו מסוגיא דשבועות תיובתא לדבריו. איני יודע מה אפרש עוד. אך יעיין בסוגיא דשבועות ובתוס' שם ד"ה המשמש מת ויראה איך שאין מקום לדבריו כאשר כתבתי שם. וימחול לעיין עוד הפעם היטב בדבריי ועל השלישית מה שנדחק עצמו מאד ליישב. הנה שערי דחוקים לא ננעלו ויהי לו אשר לו ג) ואשר ביקש להעמיד דבריו ראשונים תירוצו ברשב"א ואמר דבזה ודאי לא חיישינן בווסתות שהרגישה וטעתה בהרגשה. אך דחיישינן שראתה בלא הרגשה. יראה איך ההכרח לעשות סניגרון לדבריו נטהו מדרך האמת. שהרי חזקת דם בא בהרגשה עדיף מחזקה שאין האשה טועה בהרגשה. שהרי אם מצאה בעד טמאה ותלינן שטעתה משום דחזקת דם שבא בהרגשה ובווסתות אומר שלראייתה בלא הרגשה חיישינן ולטעתה בדם מכה לא חיישינן. הא ודאי יותר מכדי שהדעת טועה. רק ההכרח נטהו מדרך האמת: ד) ואשר השיב על מה שכתבתי ליישב קו' הרשב"א על התוס' ממתני' דשלש נשים. הנה בזה אני רואה שלא עיין כלל בדבריי וביחוד בסוף דבריי ומבואר בדבריי דודאי אף בעד שאינו בדוק יש לומר שאף מתחילה ראתה ואף אח"כ שהרי בדקה שנית שהרי לא ראתה בעד עד למחר אך לשווי' י' טומאת ודאי אי אפשר דמה"ת אמרינן אשה מרגשת וכן אם איתא דהוי דם. וא"כ ממנ"פ אין לחוש שראתה גם מתחילה וכותלי בית הרחם העמידוהו דמה"ת לא חיישינן לזה. וגם אין לחוש שראתה מתחילה והגיע הדם לחוץ. דא"כ היתה מרגשת ביציאת דם לחוץ. דבזה אי אפשר שטעתה בהרגשת מ"ר וע"כ אינה טמאה רק משום כתם וניחא ג"כ דבמ"ר טהורה לגמרי משום דמסתמא בראייתה דם במ"ר בודקת וכשמוצאת טהורה. מזה ראי' שבא ממקום מ"ר: ה) ואשר רצה לחלק בין דברי התוס' בהאשה דשאני התם דאם הוא ממקום מ"ר א"כ אינו במקרה וע"כ יצא עמהם. הלא בעד שאינו בדוק ודאי אם הי' מקודם בעד ע"כ תצא עם העד ומה בין זה להתם: ו) ואשר ביקש להעמיד דבריו לומר דבאמת אף בדם טהור קובעת ווסת והביא ראי' לזה מדברי הרז"ה. ואין משם באמת שום ראי' דאף שבדם טהור ג"כ הוא מהווסת אבל לא שתראה אח"כ דם טמא רק דם טהור ובאמת אם היתה יודעת שבעונה ראשונה ראתה דם טהור לא היתה צריכה לחוש לעונה ראשונה ולא לשני' אלא אם כן תראה בראשונה דם טהור: ז) מה שתירץ דבדם ירוק א"צ לחוש לווסת משום דאיכא למתלי בצדדים לשיטת מהרי"ל. הנה יותר יש לתלות במחמת תשמיש בצדדים. שהרי מפורש בגמ' שבודקת ע"ז. והיינו דמשום שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש תלינן דמחמת דחיקת השמש בצדדים הוא ואעפי"כ חוששת לווסת. ואם ראתה ג' פעמים תצא. ואף שכתב הרשב"א דמטעם ווסת הוא: