אבני נזר יורה דעה רלג

סותרת כל ז'. ואי לאו קרא הי' סותר כל ז' משום דא"א בלא צ"ז ודווקא לענין סתירה מיעטי' קרא אבל לשאר דברים הוי כצ"ז גמורה. תדע מדאמרינן פ"ח דמקואות מ"ד בע"ק שלא הטיל מים לכשיטיל מים טמא לפי שא"א בלא צחצוחי קרי אלמא חשובים צחצוחים כאילו הי' בעין. עוד אמרי' פרק מצות חליצה (ק"ה.) יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צחצוחי רוק. אלמא חשובים צחצוחים כרוק בלא רבוי דקרא עכ"ל: יח) והנה הרמב"ם פ"ה מה' אבות הטומאה ה"ד כשיטיל מים טמא מפני צחצוחי ש"ז שאין יוצאין אלא כשיטיל מים. ובהלכה ט"ו שאינו טמא אלא מדבריהם ולא גזרו אלא לתרומה. הנה מכאן ראי' להיפוך דאין צחצוחין המעורבין כש"ז מדאורייתא. אך הא דיבמה שרקקה דם דקי"ל שא"צ לרוק פעם אחרת ע"כ היא מדאורייתא צ"ל לשיטת תוס' דא"א בלא רוק בעין: וכ"כ המרדכי סוף חולין בתי' הא' ולק"מ על התוס' יט) ועוד דכל ראיית הרא"ש לפי שיטתו שם כמו שיתבאר. אך לפי פשטא דשמעתא אין ראי' משם כלל. דהנה שם בסוגיא שאלו מלוי יבמה שרקקה דם מהו אתא שאיל בי מדרשא א"ל מי כתיב וירקה רוק. ובסוף הסוגיא שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שא"א בלא צחצוחי רוק. מתיבי יכול יהא דם היוצא מפי הזב טמא [כמו רוק] ת"ל זובו טמא ואין דם היוצא מפיו טמא אלא טהור. לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת מוצצת א"א בלא צחצוחי רוק. ופרש"י דתרווייהו חד טעמא נינהו דאי הוה כתיב וירקה רוק הי' משמע שלא יהי' שם אלא רוק אך הא כתיב וירקה סתמא ואפי' רוק וד"א. וה"נ א"א בלא צחצוחי רוק ע"כ. ולפי"ז אין ראי' כלל לזב. דבזב הא כתיב רר בשרו את "זובו" וכיון דמשתעי קרא בזוב הא בעי' דליהוי כולו זוב ע"כ בעי קרא ולפי' התוס' דבזוב בעין לא בעי קרא נפרש הסוגיא דיבמות דאי הוה כתיב וירקה רוק הוה בעינן רוק בעין וק"ל. וכן הבין בתוספי רא"ש פרש"י רוק דוקא שלא יהא דבר אחר מעורב בו וירקה סתמא אף שד"א מעורב בו לא יבטל הרוק והיינו באין רוק בעין: כ) אך הרא"ש לטעמי' בתוספותיו ליבמות שחולק על פרש"י ופי' בהא דלוי דדרש מקרא אפי' רקקה כולו דם כגון בשותת והא דאבוה דשמואל דמסברא צחצוחי רוק מקרי שפיר רקיקה אפי' בלא קרא. וכ"כ בפסקיו דהנהו דבי מדרשא סברו דאפי' שותת לא בעי צחצוחי רוק וכ"כ הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיב באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לאו דכתיב זוב יטמא הו"א דם היוצא מפיו טמא ע"כ פי' הא דא"א בלא צחצוחי רוק לענין לפסול מן האחין. ולפי שיטתו הא דא"א בלא צ"ר אפי' הוה כתיב וירקה רוק ושפיר הביא ראי' לפי שיטתו: כא) אך הרי"ף לא הביא רק הא דאבוה דשמואל דא"א בלא צ"ר. וכתב הרמב"ן בס' הזכות שדעת הרי"ף כרש"י עי"ש. ומ"ש הראב"ד ראי' דרקקה דם לבד יצאה ידי רקיקה מהא דאי לאו קרא דזובו טמא הי' דם היוצא מפיו טמא. י"ל דמ"מ לבתר דגלי קרא בזב ילפי' מינה לחליצה. וכן מצאתי ביש"ש דילפי' בגז"ש מזב אפי' אינו מופנה כדילפי' רגל רגל ממצורע ע"ש. ואף שבקרבן נתנאל השיג על יש"ש דאין דנין גז"ש מעצמו. לק"מ שהרי בנדה (נ"ה:) וכי ירוק יכול אעפ"י שלא נגע ת"ל בטהור עד שנגע בטהור אמר מר יכול אעפ"י שלא נגע הא מהכ"ת סד"א נילף רוק רוק מיבמה. ובתוס' שם תימה דהשתא נילף רוק יבמה מהכא דנגע וי"ל דבספרי דריש כו'. הנה מפורש דילפי' רוק רוק ועי' בזה בקרבן אהרן דהא רק ילפותא פירושא דקרא. וה"נ נאמר לענין רקיקת דם ילפי' פירושא דקרא דרקיקת דם לא מקריא וירקה: כב) אך מלבד זה אני תמה למה הוצרכו גאוני עולם לדבר בהוכחה זו. ולולא שאמרה רבינו הגדול ראב"ד ז"ל הייתי אומר דמעיקרא ליתא. דוקא גבי זב דאיתרבי מעיינות כיחו וניעו ומי אף מויו דוכי ירוק הו"א שגם דם כמותם. אבל חליצה דבעי' רקיקה ממש דמוי"ו דוירקה אין ללמוד כלום שהוא חבור הענין כמו וי"ו דוחלצה] מהכ"ת נאמר דם בכלל רקיקה. כג) ובתוספי רא"ש השיג ג"כ על פרש"י ז"ל וז"ל ומי כתיב ורקקה רוק פרש"י דרוק דוקא שלא יהא ד"א מעורב בו אלא אעפ"י שד"א מעורב בו אינו מבטל הרוק. ולא נהירא לי דלא אצטריך קרא להכי לומר שאין ד"א מבטל הרוק כדמוכח לקמן יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צ"ר משמע דמילתא דפשיטא כיון דא"א בלא צ"ר מקרי שפיר רקיקה ולא בעי קרא. ועוד הו"ל לאקשויי הכא מדם היוצא מפיו. ונראה דדריש מקרא אפי' רקקה כולו דם כגון בשותת. א"נ דס"ל דאפשר בלא צ"ר הלכך בעי קרא עכ"ל: כד) ולפענ"ד לק"מ דהא דאמר מי כתיב וירקה רוק אין זה לימוד מדלא כתיב וירקה רוק. רק שאם הי' כתיב רוק הי' המשמעות כולו רוק עכשיו דכתיב וירקה המשמעות צ"ר. ומה שהקשה למה לא הקשה הש"ס אהנהו דבי מדרשא. בודאי אי לאו דאבוה דשמואל לא הוה ידעי' פירוש דברי הנהו דבי מדרשא. והי' צריך תחילה לעשות פי' לדבריהם ולהקשות וטורח זה למה. לכן הביא הש"ס דאבוה דשמואל דאמר כן להדיא והקשה: כה) סוף דבר פרש"י נלע"ד עיקר. וכן דעת רי"ף ורמב"ם ורמב"ן ואו"ז [ותוס' דנדה שתוספי הרא"ש מחולק עליהם לפי שיטתו] והם רובא דמינכר נגד הראב"ד ורא"ש. ואף שהב"י קבע בשלחנו דעת ראב"ד ורא"ש דיעה ראשונה סתם הוא לפי הגירסא שהי' לפניו בטור שכתב דעת ראב"ד ורא"ש סתם גם הוא עשה כן. אך העיקר גי' הב"ח שהטור כתב שני הדיעות עי"ש. ע"כ הלכה כפרש"י ורוב הפוסקים. וכן פסק ביש"ש והכי נקטינן. וע"כ גם דברי תוספי רא"ש נדה נדחין מהלכה. ופשטא דברייתא דלסתור יום א' אתא כנ"ל לשון הברייתא מה זיבה סותר אף ש"ז סותר אי מה זיבה סותר שבעה גם ש"ז יסתור שבעה [ת"ל כו'] ואם נאמר דבלא קרא הי' סותר שבעה א"כ מה ס"ד שיסתור שבעה קרא ל"ל. א"ו קרא לסתור יומו אתא דבלא קרא לא הי' סותר כלל כשיטת תוס': כו) והנה במרדכי סוף חולין הקשה בהא דש"ז של זב מטמא במשא משום צ"ז. וכן יבמה שרקקה דם תחלוץ משום צ"ר יתבטל ברוב. וי"ל בבע"ק וביבמה איירי כגון שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל א"נ בדבר שתחילת ביאתו מעורב ליכא למימר דבטל עכ"ד. והנה בנ"ד שאינו ניכר