אבני נזר יורה דעה רלב

רגלי' וטבלה דמיא להא דנעקרה ממנה דם וטבלה. והנה הא דנעקרה ממנה מימי רגלי' וטבלה המ"ר טמאין וכשלא נעקרו טהורין. א"א לומר משום דמ"ר כ"ז שלא נעקרו מיטהרים עם האדם בטבילה. כהא דפ"י דמקוואות מ"ח שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין בגוף כאילו הושקו המים למי מקוה ומשמע בתוס' זבחים (ע"ח:) דאפי' מים שהם אב הטומאה מיטהרים בהשקה. וא"כ מיטהרים בטבילת האדם. אבל משנעקרו חשובים בפ"ע ואינו מועיל להם טבילת האדם. פירוש זה לא יתכן. דא"כ זב שטבל יהי' רוקו טמא. דרוק לא מועיל לו השקה כדאיתא בזבחים שם. וא"כ יהי' רוק הזב לאחר טבילה טמא. והא ליתא דמפורש פ"ח דמקוואות מ"ה נדה שנתנה מעות בפי' וטבלה טמאה אגב רוקה ומשום דנעקר על המעות. אבל בעלמא הרוק טה. אף שהי' בפיו קודם טבילה. ומשום דלא חל עליהם שם משקה עד שנעקרו. וא"כ נדה שנעקרו מ"ר וטבלה דמ"ר טמאין. היינו טעמא משום דאז חל עליהם שם משקה זב וקרא נמי כתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע דהטומאה היא משנעקר ממנו. וכיון שכתב הרמב"ן שדומה ליולדות שירדה לטבול ונעקרה ממנה דם. ש"מ דטומאת דם משנעקר היא ג"כ משום דאז חל עליו שם דם נדה. וא"כ אפילו הושחר משנעקר לא פקע ממנה שם דם נדה: יא) ולפי"ז נ"ד שנמצא אודם בקצוות הבגד שהענין הוא שנחלק הדם שבתוכו לצדדים. כפי הסברא תערובת הדם אדום ודם טהור הי' בתוך המקור כך. שאם תחילה מפורדין ודם צלול וליחה עב איך יתערבו כרגע עד שידמה מראה אחת. וע"כ כפי הסברא במקור הי' כך וכיון שכן לא חל עליו שם דם נדה מעולם כיון שלא הי"ל מראה אדום בשעת עקירה. ואף דבר"פ דם הנדה אם יכול לשרות ולחזור לכמות שהי' חשיב לח. וה"נ הא יכול לקנח בבגד ומראה אודם ישוב לצדדין ואף מעכשיו נדון אותו כאדום כיון שיכול לבררו. הא כתבו תוס' (כ"ב:) דוקא בלח מעיקרא מהני הא דיכול לשרות ילשוב לח. אבל יבש מעיקרו לא. וה"נ בן מעיקרו לא מהני מה דיכול לקנחו על הבגד ועי"ז ילך המראה לצדדין: יב' אך לא ברירא לי אם מה שהלך האודם לצדדין הוא ע"י הבגד דוקא. או אפשר גם אם יפול ע"ג קרקע ידחה האודם לצדדין. וא"כ הוא גם מעכשיו ידון כאילו כבר הלך לצדדין. אפילו למאן דל"ל כל העומד כו'. מ"מ בדבר שנעשה ממילא כ"ע מודים כמ"ש בחת"ס חי"ד סי' רנ"ו. האומנם כי על ראייתו מעומד לטרוף יש להשיב כיון דענין טריפות שסופו למות ואף זו עומדת למות. אך יש להוכיח כן מהדס שענביו מרובות מעליו ירוקות כשרות שחורות פסולות ואם אדומות ג"כ פסולות פירש"י דלכשיבשו מעט יותר יהי' שחורים. הנה דאזלי' בתר סופו: יג) ובר מן דין לבי מהסס בהיתר זה. שאילו הי' כתוב בתורה כי תראה אודם וטמאה היינו יכולין לומר הואיל מחמת תערובת אינו אדום טהורה. אבל בתורה כתיב דם אלא דילפי' מדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא וכל שאינו אדום זה לאות שאינו בו איכות דם. אבל זה שמה שאינו אדום הוא מחמת התערובת ואיכות עצמותו כשאר דם שפיר יש לומר דטמא. ואף שלשון המשנה שהאיש מטמא בלובן והאשה באודם. אין מזה ראי' שמראה אודם הוא המטמא ושכך הוא הילפותא מקרא דויראו מואב את המים אדומים כדם שמראה אודם המטמא. דהא קאמר נמי שאיש מטמא בלובן ושם ליכא קרא שיהי' לבן. וא"ת כיון דזיבה בסתם לבן אינו מטמא רק המראה לבן. א"כ ביבמה דכתיב וירקה וסתם רוק לבן לא יכשר רק כשיש לו מראה לבן ולמה יבמה שרקקה דם תחלוץ. [האומנם כי יש לדחות הקושיא מיבמה שרקקה דם כמו שיתבאר לפנינו. מ"מ מצד הסברא אינו נראה שיתבטל מתורת דם מחמת שאינו אדום כיון שרק מחמת התערובת]: יד) והנה יש להעיר מהא דנדה (כ"ב.) בעי מיני' רבה מר"ה הרואה קרי בקיסם מהו א"ל ת"ל דהוא עצמו אינו מטמא אלא כחתימת פי האמה. למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת. א"ל ש"ז היינו טעמא דסותר לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. אלא מעתה תסתור כל ז' אלמה תניא וזאת תורת הזב וגו' מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת אי מה זיבה סותר כל ז' אף ש"ז נמי סותר כל ז' ת"ל לטמאה בה אין לך אלא מה שאמר בה סותרת יום א' א"ל גזה"כ היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל ז' זיבה דערבה בה ש"ז אינו סותרת אלא יום א' ובתוס' לפי שא"א בלא צ"ז ומה"ט מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא והא דלא מצריך קרא התם כי הכא מפרש ר"ת דהתם מיירי ברואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר"י דלא אפשר בלא צ"ז בעין ור"א דפליג עלה מודה דא"א בלא צ"ז ואפ"ה לא מטמא במשא כיון דפתיכא בי' ש"ז וה"נ אי לאו קרא לא הוה סותר אפי' יום א' עכ"ל. מבואר מדבריהם דבין ר"א בין ר"י ס"ל דזיבה שאינו בעין רק מעורב בש"ז אינו מטמא אך ר"י סובר דאית זיבה בעין. אבל בליתא בעין ר"י מודה. ואף לענין סתירה אי לאו קרא לא הי' סותר כלל כיון דמעורב בש"ז: טו) לפי"ז ה"ה דם נדה המעורב בתוך ליחה לבנה ואין ניכר שום אדמימות ע"כ אינו בעין כלל ע"כ אינו מטמא כיון דליכא קרא. וכמו לענין סתירת שבעה דאינו סותר וכן לענין סתירת יום א' אי לאו קרא. וכן לענין משא אליבא דאמת. טז) האומנם כי בחי' הר"ן פי' משום דאין בצ"ז שיעור כחתימת פי האמה. וכן כיוצא בו בחי' רמ"בן. ק"ל טובא דהא קי"ל זב רואה בכ"ש. וקי"ל גם כן ש"ז של זב מטמא במשא שא"א בלא צ"ז וא"כ זב שראה קרי יסתור כל שבעה. וצ"ל לפי שיטתם דלדידן דקי"ל בין זב בין בע"ק מטמא בכ"ש רואה הוי וסותר רואה קרי יומו בלא צ"ז. ואמרי' באמת דאפשר לו בלא צ"ז כלל. והא דר' יהושע ברואה ביומו דביומו א"א לו בלא צ"ז. וכמו שפי' תוס' לפי שיטתם לחלק בין ביומו בין אח"כ לענין צחצוחים בעין. כן נחלק לשיטת הר"ן לענין צ"ז בתערובת. מ"מ הדבר מרווח טפי לשיטה תוס' דלשיטתם נצטרך לעשות מחלוקת חדשה בין ר' הונא בין לדידן דלר"ה כל ז' א"א לו בלא צ"ז. ולדידן רק ביום א'. ומה שדוחק קצת לתוס' לאוקמי הא דר"י ביום ראשון נצטרך לומר ג"כ לשיטתם כנ"ל: יז) ובתוס' רא"ש הביא שיטת התוס' וכתב ועוי"ל דהכא לא אצטריך קרא אלא לומר דאינה