אבני נזר יורה דעה רלא

ולאחר שנתייבש היפך הקצה את עינו למראה טמאה. והנה דעת הב"ח סי' קפ"ח בזה לאסור דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דעקביא בדף (י"ט.) אלא בנשאר ירוק מתחילתו ועד סופו אבל כשחזר להתייבש בקצותיו אחר שנתייבש אמרי' מלקא הוא דלקי אפי' לרבנן עכ"ד. ויותר מזה שאפי' לכתחלה מחויב להמתין עד שיתייבש. ובזה חולקין עליו הט"ז והש"ך. אך בעיקר הדין משמע שמודים לו: ב) ובחכ"צ חולק על עיקר דינו ואומר כי שינוי אויר והבגד גרמו לו להתאדם. וכתב כי למה שחולקין שאינו מחויב להמתין ע"כ אפי' נתאדם טהורה דאל"כ הרי זו הולכת ומשמשת ואח"כ נתאדם. הנה למפרע שמשה באיסור והולד בן הנדה ואין זה דרכי נועם. ובאמת שאין דברי חכ"צ מובנים לי שהרי (בדף ט"ז) בדין המשנה בעסוקה בטהרות צריכה ב' עדים ובודקת ומשמשת אף שאינה רואה בעד ולמחר רואה העד ואם טמאה מביאה חטאת. והרי בנה בן הנדה ונאמר שאין זה דרכי נועם: ג) אך גם לפי דברי חכ"צ זה אינו רק במה שהי' פעם אחת במקרה אמרי' שהאויר והבגד גרמו. אבל כשתמיד הוא כך אין לתלות באויר ובגד. דלמה לא ישתנה כל המראות לאדום. ומה נשתנה לאשה זו סדרי בראשית שהאויר והבגד מאדים כתמים. ובזה אין להקשות שהולכת ומשמשת דכיון שתמיד הוא כך ודאי אסורה לשמש עד שיתייבש ותבדוק: ד ונבא לעיקר הדין והנה כבודו כתב דמה בכך שנתאדם אח"כ מנ"ל שהתורה אסרה בכה"ג כיון דבשעת הוצאה לא הוי מראה טמאה. אך הרי הב"ח אוסר משום דמלקא לקי. וא"כ דומה לשחור או ירוק לעקביא דאמר בש"ס (י"ט) דאף שאינם אדום כיון שבא מכח אדום טמא. ה"נ בירוק שנתאדם שהיא לחות שבא מכח אדום: ה) אך יש לחלק כעין שכתב בס' חק יעקב סי' תס"ז ליישב דברי הרא"ש בשם הר' יונה בדבש המזוייף מסולת שמותר בפסח כיון שהדבש מהפך הסולת לדבש. שהקשה המג"א מהא דבעי הש"ס בכורות למיסר חלב משום דאתי מדם אלמא בתר מעיקרא אזלי'. ותירץ בחק יעקב דבר נחמד דלמה דס"ד כל חלב אסור הרי לא נשתנה לדבר המותר כלל. אבל דבש שהוא דבר מותר כשנשתנה לדבש בריחו וטעמו דינו כדבש ומותר. ה"נ י"ל בזה בשחור שלעולם בא מכח אדום דינו כאדום והרי שחור מראה אסורה. וכן בירוק לעקביא. משא"כ לדידן דירוק טהור כשנשתנה האדום למראה ירוק הטהור דינו כירוק בתולדתו ואינו מטמא בצאתו: ואף שהוא דבר מסתבר אית לי' פירכא. דהנה במשנה וגמ' שם ג' מחלוקת בירוק. ת"ק ס"ל תולין. עקביא מטמא. וחכמים מטהרין. וכן בכמימי תלתן. ת"ק ס"ל תולין. ב"ש מטמאין. ב"ה מטהרין. וכתבו הרמב"ן והר"ן בחידושיהם דמסתבר לפסוק כח"ק. אך בירוק הואיל ותנן בבחירתא דטהור קי"ל דטהור. והרע"ב פסק בירוק דתולין יע"ש. ולכאורה תמוה מה שייך לפסוק כת"ק שהוא בעצמו מסופק בדין. ובפרק היו בודקין אפי' כ"ב מזכין או מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ואף דספק נפשות להקל לא נחשוב דברי האומר א"י כאילו מזכה ודברי האומר א"י אינם כלום. וא"כ במה נדחה דברי חכמים המטהרין מכח ת"ק המסופק. [ואף שיש לדחוק ולחלק עפ"י דברי תוס' יומא (מ"ז) בהא דפשט הש"ס דבין הביניים ספק. דהדר פשטה שספק הוא שלעולם א"א לעמוד עליו. ובזה נחשב חולק עם המטהרין שהוא אומר שא"א לברר זה. אך א"כ גם בסנהדרין נאמר כן שאם אחד יאמר כן נחשבנו כמזכה ואם כולן יאמרו כן יפטור ולא יושיבו אחרים. ובתוס' יומא כתבו זה בלשון ושמא י"ל. ואח"כ כתבו תירוץ אחר]. אשר ע"כ נראה דהת"ק דעקביא אינו מסופק בדין. רק דס"ל דיש דם ירוק בעצמותו. ויש שבא מחמת אדום ולקה. וכן ת"ק דב"ש בכמימי תלחן. וע"כ תולין לא שורפין שמא ירוק זה כך הי' מעולם. ולא אוכלין שמא ירוק זה בא מאודם ולקה. וא"כ אי אמרת דכל שנשתנה למראה טהור טהור. א"כ מה ספק יש שמא ירוק זה בא מאודם. מה בכך כיון דיש ירוק בעצמותו הרי נשתנה למראה טהור. א"ו אף בכה"ג כל שבא מכח אודם טמא: ז) והנה בזמנינו נתגלה תשו' מהר"ח א"ז [הוא בנו של רבינו יצחק אור זרוע. והרשב"א השיב לו. ובתה"ד מביא דבריו בסבלונות. ובתשו' מהר"י ברונא העתיק ממנו תשובה שלימה בדין אשה רואה דם במ"ר]. ובסי' ס"ז ז"ל האשה שקנחה ונראה מקום הקנוח לבן וטהור בלי ספק והניחתו בקופסא ואחר שעה נהפך לאודם והאדים ממש ומראה לו דם. נראה לומר דאגלי בהתתי' ומעיקרא דם הי' וטמאה נדה ולא מעיקרא לבן הי' אלא לכשנעקר הלבין מידי דהוה כדאמר גבי שחור אע"ג שביציאתה מגופה לא מראה דם לו ולפעמים הלקוחא מלבנת כמו שער לבן בבהרת שלקותא הלבנתו וגם דם נעכר ונעשה חלב וכן זה ג"כ עכ"ל. הנה מיתור לשון והאדים ממש ומראה לו דם נראה דבנוטה לאדמימות לבד טהור והיינו כדעת חכ"צ דזה יש לתלות בשינוי אויר והבגד. אך כבר כתבנו דזה דוקא אם הי' במקרה אבל לא בשתמיד הוא כך: ח) אך נראה דנדון הב"ח ונדון דידן שנמצא אודם בקצוות לכשיתייבש אינו דומה לנדון מהר"ח א"ז שכולו נהפך לאודם וזה לאות שאף תחילה הי' אדום. אבל נ"ד שהקצוות האדימו זה בא מחמת שהי' אודם מעורב בתוך הליחה והטבע דחה האודם לצדדין [כמ"ש בתשו' מעיל צדקה סי' כ' ע"ש. ומשמע מדברי הרב זצ"ל מלאדי בש"ע שלו סי' ק"צ ס"ק י"ט דזה לכשיתייבש] והנה לשון הגמ' נדה בשחור ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר. ולכאורה האי משנעקר הוא למותר. והעיקר דלא מתחילתו רק אח"כ מחמת לקותא: ט) ע"כ נראה דהנה בדף (מ"ב.) גבי יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה ופרש"י ונעקר לבית החיצון. ורמב"ן פי' שנעקר מן המקור ועדיין היא בבית הפנימי מבין השינים ולפנים יע"ש. והנה לפרש"י דעקירה היינו לבה"ח יש לפרש בפשיטות דדם לאחר שהשחיר אינו מטמא האשה משום רואה. אך משום שלא השחיר רק לאחר שבא לבה"ח ובשעת יציאתו עדיין אדום הי'. אך גם לדעת הרמב"ן נראה דוקא משנעקר דאז חל עליו שם דם נדה ותו לא נפקע בהשחרה: י) וראי' לזה דאז חל עלי' שם דם נדה מהא דבדף (מ"ג.) כתב הרמב"ן דהא דזבה שנעקרה מי