אבני נזר יורה דעה רכז

פה"מ עם זיבת דבר לח. והטעם כי בבדיקה ראשונה תולין שלא ראתה אלא מראה טהור מאחר שרוב פעמים הוא כך. ומתירין אותה לבעלה. וכיון שהתרנו אותה לבעלה ע"י רוב זה נפסק שמראה טהור הוא שראתה שוב כשראתה פעם אחר לא נצרף ראי' ראשונה לאיסור ודנין רק על ראי' שני' בלבד ותולין ברוב. וכן בכל ראי' וראי'. ודוקא בימי ליבון שכשראתה פעם א' אף שתולין ברוב עדיין לא הי' נ"מ למעשה. דבין כך וב"כ עכשיו טמאה. ע"כ אם לא תבדוק נצרף כל הראיות ולא יהא רוב להיתר ואולי רוב לאיסור. אבל לאחר שטבלה שיש נ"מ למעשה תיכף בראי' ראשונה וכיון שהדין כן אז שמותרת. הלא קם דינא שמראה טהור הוא: י) ואף שלא הראתה לחכם והותרה. כמ"ש לענין כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים. דבעדות אשה שמת בעלה לא מהני אא"כ התירוה ב"ד עפ"י הראשון. וכתב הש"ך דזה דוקא בעדות מיתת הבעל דאסורה להנשא בלא היתר ב"ד. משא"כ בשאר עדות כאלו נתקבלה בב"ד דמי. ואפי' בשוחט שלא העיד בב"ד כיון שנאמן בלא ב"ד כאלו נתקבל עדותו בב"ד. וה"נ בנ"ד כיון שהאשה עצמה יודעת שמותרת וא"צ לשאול לב"ד כאלו התירוה ב"ד דמי. ואף שזה ברור אצלי בסברא מ"מ לא מלאני לבי להקל בזה עד אמצא ראי' ברורה: יא קיצור לדינא. בהרגשת זיבת דבר לח לא תבדוק כלל. וכן בהרגשת פה"מ לבד. אך בהרגשת שניהם יחד. היינו הרגשת פה"מ. או שנזדעזו אברי' דמובא בפוסקים דהוי כהרגשת פה"מ. תשים עד על אותו מקום עד שיזוב הליחה עלי'. ותשהה שם זמן זה עד שתכלה כל הליחה. ואם תכלה הליחה קודם שיעור שתושיט ידה לתחת הכר ותקנח בו. תמתין עד שיעור זה משעת הרגשה. ותראה על העד אולי יש בו טיפה אדומה. וצריכה לבדוק תוך הליחה אולי יש באמצעיתו. ואם יזוב הליחה על הכתונת. ויהי' על הכתונת פחות מגריס אודם ג"כ טהורה זולת אם ימצא הדם בתוך הליחה באופן שהדברים מראים שגם הטיפה האדומה היא מגופה אז תהי' טמאה. ולאחר הטבילה נ"ל להלכה דא"צ לבדוק כלל. כן נ"ל ומן השמים יסכימו ונקתה ונזרעה זרע: נאום הק' אברהם סימן רכג עוד בענין הנ"ל. א) אשר כתבתי (בתשובה הקודמת אות ג') בפשיטות ליישב דברי רמ"א בתשו' משום שהרגישה זיבת דבר לח והוי ספיקא דאורייתא. וע"ז כתב כבודו שהאחרונים הוכיחו דהרגשת זיבת דבר לח לאו שמי' הרגשה מקושית הגמ' (דף נ"ז:) באשה שרואה דם בתוך מי רגלים. אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה. ואף שהרגישה מ"ר יוצאים. ואם בתוכם דם הרי הרגישה דם זב. האמת שאף שהאחרונים חשבו זאת לראי' ברורה לא כן עמדי. שהרי נקב המ"ר היא למטה הרבה מנקב המקור שממנו הדם יוצא. כמבואר בד"מ (סוף סי' קצ"א) והרגשת זיבת דבר לח צריך להיות ברגע שבא הדם לבית החיצון שהוא שעת טומאה. אבל אם בא לבה"ח בלא הרגשה. ואח"כ הרגישה למה תטמא שאין טומאה אלא בתחילת יציאה לבה"ח. וכ"כ בחוו"ד ובתשו' הרי"מ בפשיטות והוכיחו כן גם מלשון הרמב"ן יע"ש. וא"כ הרגשת המ"ר שהוא למטה סמוך ליציאתה אינו הרגשה כלל האוסרת. והיינו דמקשה הגמ' ואי דלא ארגשה למעלה בעומק בתחילת בה"ח: ב' האומנם כי בתשו' מהר"ח א"ז פי' הא דאמר בגמ' שם הדר מ"ר למקור ואייתי דם שנקב יש בפנים ממקור מ"ר למקור. ואייתי דם לפנים למקום מ"ר ויצא יחד עם המ"ר. לא שיצא בפ"ע ממקור לבה"ח. ואח"כ נתערב עם המ"ר. אלא שיצא מתוך גופה יחד עם המ"ר. ולפי"ז שפיר מקשים דמתחילה שהי' בלוע בתוך גופה ודאי אינו מטמאה. רק בשעה שיצא לחוץ עם המ"ר. ואז הוא הרגשת דבר לח זב: ג) אך הא פסק הרמ"א (סי' קצ"א) בדיקת מהרי"ו ע"ש ולשיטת מהר"ח הנ"ל אין בדיקה זו כלום דמה בכך שלא נמצא דם על המוך שעל פי המקור. הלא לא יצא הדם לחוץ ממקור אלא ממקום מ"ר. ע"כ לפסק הרמ"א אינו קושיא כלל מהא. ולעולם הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה. וכן פסק בחוו"ד ובתשו' הרי"מ. וכמדומה לי גם בתשו' נו"ב דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה: ד) אשר כתבתי (באות ח') לדעת הרמב"ם דאין אשה מטמא בחציצה. א"כ אם נמצאת טיפת דם בתוך מראות טהורות חוצצין בין כותלי הרחם לדם. כי המראות טהורות אינם משקה והדם משקה. והקשה כבודו מדם הנמצא במ"ר נימא שהמ"ר חוצצין. וניחא לי' דמ"ר ג"כ משקה והוה מב"מ. [אך הקשה למ"ד מב"מ חוצץ וזה לא ניתן להאמר. דודאי מים ודם שני מינים הם. ובדם טהור ודם טמא דאידי ואידי דם הוצרכתי לסברא זו. כיון דזה משקה. וזה לאו משקה. שני מינים הם. אבל מים ודם ודאי שני מינים. ומ"מ אין קושיא כלל לפמ"ש דהדם יוצא ממקור לבה"ח בפ"ע. ואח"כ מתערב עם המ"ר וביאתו לבה"ח לא בחציצה הוה: ה) אשר כתבתי להתיר שלא תבדוק. דאפי' נמצא דם בתוך מראה טהור הוא ספק שמא דם זה נמי טהור מפני שאינו מד' מראות. דאין אנו בקיאין במראה דמים. ורוב דמים שבמקור דם טמא לא שייך בזה שהרי רוב ראי' זו דם טהור בודאי. ואת"ל דם זה מארבע מראות הוא ספק שמא מן העלי'. כמ"ש בשב יעקב דמראה טהור אין חזקתו ממקור. ומסתמא ממקום שבא הדם טהור בא דם האדום ג"כ. והקשה כבודו. דא"כ קשיא הא דתשו' רמ"א שהבאתי בעצמי באות ג'). הא לק"מ דזה המצאה שהמציא השב יעקב עפ"י חכמת הניתוח. והרמ"א כתב שם להדיא להיפוך דדם טהור נמי ממקור אתיא. והרב מלאדי בק"א הסכים עם הש"י. ועוד הרי כתבתי שיש להשיב על ס"ס זו. דהרמב"ן כתב שגזרו חכמים על כל מראות מטים לאודם וא"כ אפי' באמת אינו מד' מראות אסרוהו חכמים ונחשב כודאי איסור תורה. כמ"ש או"ה גבי גבינות גוים הובא בש"ך (סי' ק"י) דאין מצרפין לס"ס שמא לא נתערב בו חלב טמא. אך כתבתי דעכ"פ א"צ בדיקה. דספק עוד שמא אין בו מראה אודם כלל. ועוד האחרונים נשתמשו בספק זה עכ"ל. וא"כ נידון רמ"א לא הייתי מתיר למעשה ומ"מ מרמ"א לא קשה כלל מאחר שבש"י חולק בזה להדיא על הרמ"א. זה הי' דעתי אז. אבל אין בהמ"ד בלא חידוש: