אבני נזר יורה דעה רכה

מתעסק ואפי' אכל חלב וסבור שומן חשיב מתעסק אלא דחייב משום שנהנה] והרי נתכוין לאכילה. ואין לומר בזה אינו מתכוין. ע"כ פטורא דמתעסק לאו משום דשא"מ הוא ופטור דשא"מ מסברא וקשה הא דפסחים ע"כ לומר כיון דלפי האמת אי אפשר שלא יסוך אף שלא ידע חשיב פ"ר: יב) נשוב לשמעתין דלדעת תוס' ורמב"ם דכה"ג חשיב פ"ר למה יהי' ביאה שני' מותר הא אם יש בתולים בודאי יצא והוי ספק פ"ר. ע"כ נראה לפימ"ש תוס' והגהת אשר"י דלמאן דמתיר למיבעל בשבת משום דשא"מ ופ"ר לא הוי דאפשר בהטי'. אינו מותר אלא כשאינו בועל בעילה גמורה. למה דס"ד מתני' דאי לא בעיל מצי בעיל בשבת. היינו באינו בועל בעילה גמורה ה"נ לשנויא דרבא כשבעל וביאה שני' הוא דמותר בשבת. הוא ג"כ בשאינו בועל בעילה גמורה. ובזה אפשר שלא יוציא דם. ולעולם בודאי יש עוד בתולים ובבעילה גמורה בודאי יוצא. וע"כ כשבעל בעילה גמורה ולא יצא דם בודאי חיתה המכה. ומ"מ מותר לבעול בעילה שאינה גמורה. דשמא לא יצא דם והוי דשא"מ. וכשנמצא דם בבעילה שאינה גמורה תולין במכה. כיון דודאי יש עוד בתולים וספק אם יצא עכשיו והוא כמו מכה שדרכה להוציא דם אף שאינו ידוע אם עכשיו הוציא דתולין בה וממוצא הדבר נשמע לנ"ד דכשאינו בועלה בעילה גמורה בשני' אמרי' שעדיין יש בתולים ועכשיו לא הוציא ועדיין תולין בקטנה. וה"ה לדידן בגדולה שלא נידונה ברמ"ת במרגשת כאב: קיצור לדינא. יען יש כמה היתרים. א' לדעת מ"ב כל שמרגשת כאב אף אם פסקה לראות חשיב לא חיתה המכה. הב' לדעת רי"ף ורמב"ם ומרדכי כל דם שרואה בשעת תשמיש טהור אף אם פסקה מלראות. הג' דלדעת האוסרים ספק פ"ר מוכח שגם בביאה שני' פעמים שאינו מוציא דם בתולים שנשאר שם. מכל הני טעמי נ"ל להתיר שלא לדונה ברמ"ת: הק' אברהם סימן רכא ב"ה עש"ק וישלח עת"ר לפ"ק. כבוד הרב חחו"ב בנש"ק כש"ת מו"ה יצחק חנוך נ"י אבד"ק קלאביצק. א) בדבר הזקינה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים והרופא אמר שהיא בריאה. ובודאי בא זה מבעלה. אך בעלה לא הי' רואה דם במ"ר רק מלפני זמן רב ועכשיו אינו רואה כלל במ"ר. אח"כ אירע לבעל מקרה ר"ל והי' מעורב דם הרבה בש"ז. והשאלה אם לתלות בו לגמרי לטהר גם הדם. או עכ"פ שלא לדונה ברמ"ת: ב' תשובה נ"ל שעצמות הדם ודאי אין לתלות כיון שהי' רק פעם אחת. ודומה להא דמבואר בסי' קפ"ח ברואה כמין ברי' שבודקת אם לא נימות טהורה. וכתב רמ"א שם בדקה ג' פעמים כולם ולא נימוחו שוב א"צ לבדוק. אבל פחות מכן אף שנתברר שתחילה הי' לה מכה שמוציאה כמין קליפות. מ"מ אין מחליטין שגם אחר כך יש לה המכה. וכל שכן שאין מחזיקין בשביל פעם אחת למפרע. ומה שדקדק מלשון הרמ"א מי שיוצא דם ממנו דרך פי האמה תולה בו. משמע אפי' פעם אחת. ליתא. דאדרבה מלת יוצא מורה יותר על הוה נמשכת ועוד אפי' נתברר אח"כ בג' פעמים. מ"מ נוקי אותו בחזקתו שעד עכשיו הי' בריא: ג) אך לענין שלא לדונה ברמ"ת יש מקום להתיר. ונאמר כי לעומת חזקת הבעל יש חזקת האשה שלא היתה רמ"ת. וגבי בעל איכא חזקת דם לפנינו ודומה למקוה שנמדד ריש נדה דמטמאין משום תרתי לריעותא. והכא נטהרה שלא להוציאה מבעלה משום תר"ל ואפי' הי' שקול כל רמ"ת דרבנן ואזלינן להקל ואף שהי' רק פעם אחת. י"ל שהרי אשה שיש לה ווסת ורמ"ת שלא בשעת ווסתה דעת המרדכי דאינה נידונית ברמ"ת. והיינו דכיון דהיא אז מסולקת דמים תלינן יותר במיעוך צדדין. ורמ"א פוסק כמותו ביש לה מכה אף שאין ידוע אם מוציאה דם. ובנ"ד שהיא זקינה שהיא יותר מסולקת דמים מתוך ימי ווסתה. וכמבואר בתוס' מכלתין (ס':) ד"ה עוברה. וטהורה לדעת המרדכי. ולדידן נסמוך על ספק שמא הי' בעלה גם תחילה ש"ז שלו מעורב בדם אף שספק הוא. הלא המכה ג"כ ספק. מ"מ תולין בתוך ימי ווסת וכ"ש בזקינה כנ"ל: ד) ולכאורה יש לדחות. דיש לה ווסת קבוע עדיפא מזקינה. דמה שיש לה ווסת קבוע הוא סימן על בריאותה שאין בה חולי ממלאה ונופצת. אך נצרף לזה מאמר הרופא שבדק אותה ומצאה בריאה ויש רגלים לדבר שהוא אמר שבודאי הדם ממנו וכן נמצא אח"כ בקריו. אף שאין מאמר הרופא מוציאה מחשש ווסת. ובשלמא בנידון סה"ת שאמר שנתרפאה. היינו שם תחילה הי' בה חולי. מהיכי תיתי לומר שמה שרמ"ת הי' ווסת כיון שראייתה מחמת חולי. אבל רופא זה לא אמר שנתרפאה ושמא הי' מחמת ווסת. אך לענין זה הואיל והיא מסולקת מדמים נטהרנה מקו"ח מיש לה ווסת. שוב ראיתי בשם הבית מאיר דזקינה קו"ח מיש לה ווסת שלא בשעת ווסתה והנאני: ה) ועוד נראה דבנ"ד שספק אם הבעל יש לו חולי שש"ז שלו מעורב בדם. עדיף מהא דרמ"א. ואפי' היתה ילדה ואין לה ווסת טהורה לענין שלא להוציאה מבעלה לפי הסכמת אחרונים דרמ"ת להוציאה מבעלה דרבנן. הוי ספק דרבנן שאם ש"ז של הבעל מעורב בדם ובודאי יצא ממנו דם מהבעל. מהיכי תיתי נאמר שראתה עוד דם ואינו דומה למכה שאין ידוע אם מוציאה דם דאפי' המכה מוציאה דם אינו יוצא כל שעה. ושמא דם נדה היא שהתשמיש לא הוציא דם כלל מהמכה רק שיש לתלות בהמכה. על כן בספק אוסרין באין לה ווסת. אבל זו ספק דרבנן גמור: ו) ובעיקר דין אם רמ"ת היא דרבנן. האחרונים דימו אותה לווסתות אך יש מקום לומר שמא רמ"ת שנוסף על זה יש לספק בחולי ממלאה ונופצת אפשר חמורה מווסת לבד והיא דאורייתא. אך לפי פרש"י נדה (ס"ו.) בד"ה נאמנת דהא דבעינן ג' זימני ברמ"ת דוקא לרשב"ג. אבל לרבי בתרי זימני הוי חזקה. א"כ מדקי"ל ברמ"ת דבעי ג' זימני מוכח שהיא דרבנן. שהרי הרשב"א כתב בפרק הבא על יבמתו דהא דווסתות קי"ל כרשב"ג משום דווסתות דרבנן. ובדרבנן הולכין אחר המיקל ומדקי"ל גם ברמ"ת דבעינן ג' זימני מוכח דגם רמ"ת דרבנן. אך לתוס' שם דברמ"ת