אבני נזר יורה דעה רכד

או שדומה לווסת דקפיצות דפחות מג"פ אין חוששין לו אבל לעולם גם בפעם אחת תולין מ"ת. הנה דיותר תולין במ"ת משנתלה במכת בתולים לאחר הגבול שהגבילו חכמים. גם המ"ב והט"ז תפסו על הב"י: ג) אך המ"ב חידש דכל הני שיעורי דר"פ תינוקת דוקא באינה מרגשת כאב אבל מרגשת כאב לעולם תולין במכת בתולים. ומדבריו נשמע דלפי דין המשנה מותרת לבעלה בלי ז"נ וטבילה. ולפי"ז י"ל דאפי' פסקה לראות מ"ת במרגשת כאב מותרת דלא חשיב חיתה המכה. כיון דכולה מתני' באינה מרגשת כאב. והגם כי לדינא אין לסמוך ע"ז. והרב מלאדי ז"ל הביא דברי המ"ב רק שלא לאוסרה על בעלה לעולם. ולפי דבריו מתני' דפ' תינוקת גם במרגשת כאב. מ"מ קרי מתני' חיתה המכה. וא"כ אין כאן במה לתלות וחשובה כמ"ח לאסור לעולם ג"כ. אך יען במ"ב עצמו מפורש דמתני' דפ' תינוקת באינה מרגשת כאב. יש לעשות סניף לומר דאפי' פסקה מלראות במרגשת כאב תולין במכה: ד) גם יש לצרף דעת הרי"ף והרמב"ם ומרדכי דגרסי בגמ' אבל פסקה מלראות מ"ת וראתה שלא מ"ת אבל דמים שרואה בשעת תשמיש לעולם תולין במכת בתולים. וגם זה אינו רק סניף כיון שרש"י ותוס' חולקין ה) ועתה נבא לעיקר הדין. הנה הרמ"א סי' קצ"ג בהא דאפי' לא ראתה תולין שראתה וחיפהו ש"ז. דוקא אם בא עלי' ביאה ממש. אבל אם הערה בה ולא ראתה דם מקילין. ויסוד דברי רמ"א מתוס' פ"ק דכתובות דבלא נתכוין לביאה גמורה שתתעבר בה אפשר שבעל בהטי' ולא ראתה דם. אבל ביאה גמורה שתתעבר בה אין כל אדם בקיאין לעשות בהטי' רק שמואל דרב גוברי'. וזה חילוק רמ"א ג"כ דביאה ממש היינו ביאה גמורה שתוכל להתעבר בה לא תלינן בהטי' ובודאי ראתה דם. אבל העראה תלינן בהטי'. וכן מצאתי בס"ט: ו) ומזה נראה דכ"ז שלא הכניס כל האבר תלינן בהטי' שהרי בשפחה חרופה דאינו חייב אלא בגמר ביאה. ודעת התוס' יבמות נ"ה: סוף העמוד דלאו דוקא שמזריע ממש רק ביאה ראוי' להזריע והא דקרי לי' גמר ביאה שמכניס כל האבר. וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' אס"ב ה"י דמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. וכיון שחילקו התוס' בין ביאה שמתעברת שאין תולין בהטי' ומשפחה חרופה למדין דאינה מתעברת רק במכניס כל האבר. א"כ כ"ז שלא הכניס כל האבר תולין בהטי' ואפשר שלא תראה. וא"כ בנ"ד כיון שאומרים שלא הי' ביאה גמורה ואפשר רק העראה ועכ"פ לא הכניס כל האבר תולין דאף שעדיין יש בתולים מ"מ לא ראתה ז) אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו שהרי בריש תינוקת אתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל וראתה דם רב חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה דילמא איתרמי לי' כשמואל. ובתוס' שם דר' אסי אית לי' שפיר דר' גידל דפסקה מ"ת אפי' ראתה אח"כ מ"ת טמאה. דשאני התם כיון דתחילה בעל ומצא דם אם איתא שנשאר עוד דם בתולים לא הי' לה לפסוק כששמשה. אבל הכא דבעל ולא מצא דם להכי איכא למימר דבעל כשמואל. והנה העראה לדידן כמו גמר ביאה לשמואל דזה וזה תולין בהטי'. וכשם שאין תולין בהטי' דשמואל במצא דם בתחילה ומשום דכבר התחיל הדם לצאת [עי' תוספי רא"ש] לא הי' לו לפסוק. כמו כן לדידן בהעראה כיון שהתחיל לצאת לא הי' לו לפסוק. דאין תולין בהטי' אלא כשלא התחיל לצאת: ח) מ"מ נ"ל הוכחה דאף שתחילה מצא דם ונשאר עוד דם בתולים אפשר לא יצא בהעראה, משמעתא דכתובות דף ו' דמקשה למאן דאסר לבעול לכתחילה בשבת מהא דנותנים לה עד מוצ"ש ד' לילות מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפי' בשבת. ומשני רבא כשבעל אי כשבעל מאי למימרא קמ"ל דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנוס לתוכה בשבת אעפ"י שמשיר צרורות ופרש"י והאי נמי דילמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן לה: ט) ויש לעיין ספק זה מאי הוא. אם הספק אם יש עוד בתולים. אבל כשיש בודאי יוצא בביאה. או להיפוך שבודאי יש בתולים כיון שהיא בתוך ד' לילות שהגיע זמנה ולא ראתה. אך הספק שמא לא תראה בביאה זו כיון שעיקר דם בתולים יצא בביאה ראשונה. אבל אין לספק דהספק בשניהם שמא יש. שמא אין. ואת"ל יש שמא לא תצא. דא"כ לא הי' תולין דהוי דומיא דמכה שאינה ידוע אם מוציא דם שאין תולין בה. ע' בנוב"י סי' מ"ב] ויש להביא ראי' כצד ראשון דאת"ל שיש עוד בתולים בוודאי יוצא. שהרי אם פסקה מלראות שוב אין תולין אפי' בתוך ד' לילות כמ"ש בתוספי רא"ש (נדה י"א.) בד"ה אבל בתירוץ הב' וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' אס"ב ה"כ דהני ד' לילות והוא שלא תיתה המכה ואם איתא דיש בתולים ופעמים אינו יוצא למה לא נתלה אח"כ. א"ו כצד הראשון דהספק אם יש עוד בתולים אם לא. אבל אם יש בודאי יוצא. וע"כ אם פסקה מלראות הוא לאות שכלו בתולי': והנה יש מחלוקת עצום בהא דמודה ר"ש בפסיק רישי' בספק פ"ר שדעת הרמב"ן פ' כירה דאף שהספק פסיק רישי' הוא לשעבר ואפשר שבודאי יבא המלאכה כיון שאליו הוא ספק לא חשיב פ"ר. וכן דעת הט"ז סימן שט"ז סק"ג. אבל לדעת הרמב"ם כתב הרב מלאדי ז"ל בק"א סי' רע"ז דספק פ"ר אסור. וכן נ"ל עוד ראי' שכן דעת הרמב"ם שהרי כתב הרמב"ם במעילה והוא שיתכוין ליהנות. ובגמ' (פסחים ל"ג.) דבמעילה עשה שאינו מתעסק בדבר איסור כמתעסק בדבר איסור שאם הושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן קודש שמעל. וקשה הא דבר שאין מתכוין הוא שלא נתכוין לסוך כלל. אך י"ל דפטור דשא"מ ממתעסק בדבר היתר ילפי' לה. דכל מתעסק דשא"מ הוא. ואפי' נתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר הא לא נתכוין לעקור דבר מגדולו וכן קסבר רה"י ונמצא רה"ר הא לא נתכוין להוצאה. וי"ל דחשיב אינו מתכוין. ממילא במעילה דחייב מתעסק בדבר היתר דלא כתוב בה כדכתיב בחיובי חטאות. ואין למדין חמור מקל להקל ואשם חמיר מחטאת [שהוא בכסף שקלים] כמ"ש תוס' שלהי כריתות]. ע"כ חייב מתעסק וכיון דמתעסק חייב. דשא"מ נמי חייב: יא) אך הרמב"ם ה' מעילה שכתב והוא שמתכוין ליהנות. צ"ל דכיון ששמן בכלי והוא מכניס ידו לתוכו בוודאי יסוך הוי פ"ר. ואף שהוא לא ידע כיון שלפי אמת פ"ר הוא חשיב פ"ר. וכן י"ל שהוא דעת תוס' כריתות דס"ל כל ששגג במציאות חשיב