אבני נזר יורה דעה ריט

דאין לומר הא דאצטריך במרא טעמא דידוע פחתייהו משום דאז מותר אפי' השוכר מקבל עליו אחריות אונסין דליתא. חדא דהא דומיא דזוזי מיירי דמשכיר מקבל עליו אונסין. ועוד דסתמא ודאי כל זמן שהוא בעין האחריות אונסין על המשכיר שהרי אין כל הנאה שלו שנותן שכר: ה) ואין לומר כיון שאינו נותן שכר על מה שבידו להוציאו דזה רבית. וע"כ נעשה שואל מחמת שבידו להוציאן כמו בדמי אבידה דיש פוסקים משום היתר תשמיש חייב באונסין כיון דבלא זה הוי שומר שכר נעשה על ידי היתר תשמיש שואל. ה"נ כיון דבלא"ה הוי שוכר להשתמש בה בעיני' נעשה ע"י היתר להוציא שואל. דליתא דמ"מ כיון שעומדת ברשותו לצורך בעלים ג"כ ליקח שכר לא חשיב שואל וכמ"ש הרמב"ן ברועה שהניח מקלו ותרמילו עלי' דלא הוי שואל שלא מדעת כיון שעומדת אצל הרועה להנאת בעלים ג"כ. הרי דאף דהנחת מקלו ותרמילו לצורך הרועה בלבד מ"מ כיון שעמידתו אצלו לצורך בעלים לא חשיב שואל ה"נ אף דמה שבידו להוציאה אינו לצורך בעלים מ"מ מה שהמרא אצלו לצורך בעלים ג"כ ליקח שכר אינו נעשה שואל: ו) ותדע דהא כתבו התוס' באלו מציאות דהיכא דחייב באונסין משום היתר תשמיש נעשה לוה עלייהו. וא"כ אם נעשה על המרא שואל משום שבידו להוציאן. הרי נעשה מהשתא לוה עלייהו וגם פחת לא יקבל המשכיר. אלא ודאי אחריות אונסין על המשכיר. ואעפי"כ דוקא מרא דידוע פחתא מותר אבל כלי כסף אסור: ז) ועוד דאי כשנותן מקבל אחריות אונסין אפי' בכלי כסף מותר. טפי הי' לו להשמיענו ההיתר בכלי כסף בקיבל המשכיר אחריות אונסין. שהרי היתר דאחריות אונסין על המשכיר גרוע מהיתר ידוע פחתא. שהרי בזוזי לא מהני היתר דאחריות אונסין על המשכיר ואם הי' ידוע פחתא הי' מותר כמ"ש הר"ן. וגם הקושיא מזוזי על כלי כסף יותר מכוון שבשניהם המשכיר מקבל אחריות אונסין והי' התירוץ משום דבזוזי אין בו תשמיש רק ההוצאה. אלא ודאי הדבר ברור דבכלי כסף שאין בו פחת באמת אסור אף אם משכיר מקבל עליו אונסין כל זמן שמשתמש בה בעין. וכן משמע בט"ז (סק"א): ח והנה צריך להבין הטעם שהרי יוכל ליקח שכר על מה שבידו להשתמש בו ולהחזירו בעין שהרי מותר להשכיר כלי כסף. מה תאמר כיון שלבסוף לא נשתמש בה רק הוציאה אסור ליקח שכר. א"כ גם במרא הלא באמת לא נשתמש ולא הי' פחת. ונראה משום דמוכח דנותן שכר עבור ההלואה דאם ההלואה היינו מה שנותן לו רשות להוציא הי' בחנם. א"כ למה לי' להשתמש בה בעודה של משכיר וליתן שכר יתכוין לקנותה לעצמו דכמו שיש לו רשות ליתנה לאחר כן יוכל ללוקחה לעצמו והי' פטור משכר. ואי שאז הי' עליו אחריות אונסין אונס לא שכיח. ובודאי אינו חושש לכך ליתן שכר עבור זה. אלא ודאי שאינו רוצה להלות לו בחנם. ובלא השכר לא הי' נותן לו רשות להוציאה: ט) ולפי"ז אם קיבל עליו המשכיר גם אחריות גניבה ואבידה גם בכלי כסף מותר דגניבה ואבידה שכיח כמ"ש הכנה"ג (חו"מ סי' ק"ח בהגהת ב"י אות כ'). וע"כ שפיר נותן לו שכר עבור שיכול להשתמש בה בעין דאין רצונו לקנותה כדי שיפטור מגניבה ואבידה: ובזה יובן דברי רמ"א בזוזי שאם הנותן מקבל עליו כל אחריות מותר אפי' להוציאם. והיינו דאף לאחר שקנה בעדם סחורה להרויח האחריות על המשכיר [וכמ"ש בחוו"ד דקבלת אחריות בעוד המעות בעין שאין בו שום הנאה ותשמיש למקבל מה יועיל] וא"כ ל"ל שהנותן קיבל אחריות גניבה ואבידה. הלא גניבה ואבידה מן הדין מוטל על המקבל כשאר שוכר ומהיכא תיתי לומר דנעשה עי"ז לוה: יא) ולפימ"ש ניחא דכיון דיש לו רשות להוציאם אפי' לגמרי שלא יעמידה בעיסקא א"כ כשנותן שכר עבור שמרויח בהעיסקא של נותן. למה לו זאת הלא יוכל לקנותה לעצמו ולא יתן שכר שהרי ההלואה שיוכל להוציאה לגמרי הוא בחנם. אלא ודאי שאין רצונו להלות רק עבור השכר ע"כ צריך שהנותן יקבל עליו גם אחריות גניבה ואבידה. דנותן שכר כדי שיפטור מגניבה ואבידה דשכיח כנ"ל. ולפי"ז אם אינו נותן לו רשות להוציאם רק להעמידה בעיסקא אחריות אונסין לבד שמקבל עליו הנותן מהני ודו"ק: יב' או יש לפרש דברי הרמ"א לפי הנ"ל בשאינו מקבל עליו אחריות רק על המעות כשהם בעין אלא ששוכר המעות ליראות בהם או להתלמד וברירה בידו להוציאם ג"כ דהשתא דומה ממש לכלי כסף דאם הנותן מקבל עליו כל אחריות שרי כנ"ל: יג) שם ברמ"א ודוקא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ואבידה. אבל אם קיבל עליו כל אחריות אסור. ב"י בשם בעה"ת. ובב"י בשם בעה"ת לא כתוב כל אחריות רק אם קיבל עליו אחריות אונסין אסור. וי"ל אפילו קיבל עליו הנותן אחריות גניבה ואבידה דבזה חשיב הנותן רק כמו שומר [והמקבל הוי לוה על המעות] וכמו שומר שכר שחזר והפקיד אצל בעליו בחנם דעדיין עליו אחריות גניבה ואבידה ויש לעיין בזה: