אבני נזר יורה דעה רטז

להשיב ספינה או דמים כיוקרא דלקמי' רק ישלם דמים כדהשתא. ואם תחשבהו הלואת ספינה הלא יהי' מחויב לשלם ספינה כיוקרא דלקמ' כמ"ש הריב"ש (סי' שצ"ז) בהלואת סאה אם לאו משום איסור רבית אף אם הוקרו מחויב לשלם סאה ע"כ לאו הלואת ספינה הוא וע"כ מותר: י) אבל בדודא דמר עוקבא דתקיל ושקיל מיני' וכל מה שנפחת מחויב להשלים נחושת שיהי' שוה במשקל כשהי'. הרי הלואת הדודא עליו והרי אסור מה"ת הלואת פירות כמו הלואת מעות. ומה בכך שאינו מקבל זולא עליו. הלא בהלואת פירות אין הלוה מקבל זולא. ואעפי"כ סאה בסאתים הוי רבית קצוצה דאף שאין הלואת מעות עליו שאם הוזלו אינו משלם רק חטים. מ"מ חוב פירות עליו. וה"נ כיון שחשיב הלואת דודא עליו האגרא רבית קצוצה משא"כ בספינתא שאין חובת ספינה עליו שאם נשבר ונתייקר הספינה אינו משלם מעות שיוכל לקנות ספינה ביוקר. וע"כ אין חיוב ספינה עליו ודו"ק: יא) וע"כ ניחא ברבנן דמבחרי ליין בטבת כיון שמחויב לתת לו יין הלואת יין הוא ולא מהני במה שאינו מקבל עליו זולא ע"כ צריך לטעמא דמעיקרא דחלא חלא. ודו"ק: סימן ריג א) סי' קע"ד (סעיף ב') מחבר מכר לו שדה במנה ובאותו יום עשה לו שטר שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה קודם דמכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל אבל אם נעשה לאחר המקח אפי' שעה אחת הרי זה מכר גמור ואפילו עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים חסד הוא כו'. ק"ל דסוף סוף אם המוכר חזר ונתן לו מעותיו נקנה לו השדה למפרע דכל קנין כמעכשיו הרי הפירות שאכל הלוקח בשכר מעות מכירה שהמתין לו למוכר שנעשה לוקח עתה. ודומה למה דמפורש בש"ס ולקמן (בסעיף ה') בנתן לוקח למוכר מקצת מעות ואמר לו מוכר כשתביא שאר המעות קנה למפרע שניהם אסורים לאכול הפירות מוכר לא יאכלם שמא יביא שאר המעות וקנה למפרע ואכל מוכר הפירות בשכר מעותיו שהמתין לו. וכן בדין רמ"א סעיף א': ב) ונראה ליישב דהנה קשה בדין הנ"ל הרי מוכר שייר לעצמו הפירות שעד שיביא לו שאר המעות וכאילו אמר לו גופא מהיום ופירי לאחר שיביא שאר המעות ופירי דנפשי' קאכיל. ומה רבית יש כאן. וצ"ל כיון שאם יביא המעות מיד יקנה לו כל הקרקע גוף והפירות בעד המעות ההם. נמצא שהגוף לבד נקנה בעד פחות מזה וכשיביא לאחר זמן לא יקנה לו רק הגוף וישייר פירות ויקנה הגוף לבד בעד אותם מעות והוי כאומר אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן במאה ועשרים דהוי רבית מדרבנן [שוב יצא לאור ספר חי' הרי"מ על ב"מ וראיתי שכתב כן והנאני שכיונתי לדעתו ז"ל]. ג) אך קשה על זה דברמ"א (בסי' קע"ג סעיף י"ד) בשם רב האי גאון במכר לו שבעה חביות ואמר לו תשלם כל חביות כפי שיהי' שוה בעת שתקח מותר (וע"כ שהקנה לו כל החביות תיכף. דאל"כ פשיטא. ואפי' אמר לו מעכשיו בפחות ואח"כ ביותר מותר]. והיינו דמן הדין אין לו לשלם רק בעת שנוטל מקחו וכמו שמרבין על השכר כיון דזמן פרעון מדינא בסוף שנה ואין כאן המתנה. ה"נ זמן פרעון מדינא בעת לקיחת המקח ואין כאן המתנה. ואם כן ה"נ מדינא זמן פרעון בעת שנוטל הלוקח השדה ואין כאן המתנה: ד) אך הנה רב האי פירש כן טרשא דשרי ושם טרשא פירש הרמב"ן שאינו דבר קצוב רק כמו שיהי' השער בעת הפרעון. וע"כ כתב ר' האי ההיתר דוקא באומר כמו שיהי' השער אז בעת שתקח. אבל אם אומר אם תקח עכשיו בפחות ואח"כ ביתר אסור. הגם דמטעם הנ"ל דעיקר החיוב בעת לקיחת המקח. ראוי להיות מותר בכל אופנים. וצ"ל כעין שכתב הראב"ד בסאה בסאה דמותר לפסוק על שער שבשוק ביש לו מעות דחשיב כיש לו דמה לי הן מה לי דמיהן. וכתב הראב"ד דוקא בסאה בסאה מקילינן דאיכא נמי טעמא דחטי מי קדחי באכלבאי עיי"ש. הרי דאף דמטעמא מי קדחי כו' אין מקילינן בסאה בסאה. מ"מ הוי סניף להתיר בצירוף טעם [דמה לי הן מה לי דמיהן] ה"נ בטרשא דאיכא טעמא מי קדחי כו' כמבואר במלחמות ה'. והובא בקצרה בש"ך (סי' קע"ג סק"ג). רק באמר אם מעכשיו אין מקילין מטעם זה. וכן באמר אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם אח"כ כשער של אח"כ דאסור. אבל באמר בעת שתקח דאיכא נמי טעמא דזמן פרעון מדינא בעת לקיחה מקילין אבל בקוצב יותר אם יקח אח"כ דליכא טעמא דחטי מי קדחי אסור: ה) וע"כ בנתן לו עכשיו מקצת מעות אין לומר שאין המוכר מרויח שהי' יכול למכור אח"כ ללוקח זה במעות הללו [כיון שהלוקח רוצה גם אח"כ לקנות במעות הללו שהרי הי' בידו שלא להביא שאר המעות ולבטל המקח] דא"כ לא הי' בידו המקצת מעות שנתן לו הלוקח תיכף ומרויח המוכר מה שהמקצת המעות בידו ע"י שמוכר עתה ושוב הוי רבית מה שלוקח בעד הגוף בלא הפירות מה שהי' נוטל בעד הגוף עם פירות. דאין לומר שהי' בידו להמתין דא"כ לא הי' המעות בידו כנ"ל: ו) וכל זה בנתן לו מקצת מעות. אבל בנ"ד שאין המוכר שנעשה לוקח נותן לו עכשיו כלום שפיר מותר דשייר הפירות לעצמו. ואי דהוה כאומר אם מעכשיו הריני מוכר לך הגוף והפירות בסך זה. נמצא הגוף לבד בפחות. ואם לאחר זמן הגוף, בלא פירות בסך זה מ"מ מותר משום שפורע אח"כ בשעה שלוקח המקח דאז זמן פרעון ואיכא נמי טעמא דאינו מרויח דהי' יכול למכור אח"כ למוכר הזה בסך הזה. והוי דינא דר' האי דסי' קע"ג סעיף י"ד כנ"ל מילתא בטעמא. אבל בנידון הרמ"א סעיף א' שלוקח מחויב לשלם דמי שדה ליכא טעמא דאין המוכר מרויח שהי' יכול להמתין דליתא. דאפשר שלוקח לא ירצה אח"כ לקנות ודוקא בנ"ד שאין המוכר מחויב להחזיר דמי השדה רק אם ירצה וא"כ הי' הלוקח יכול אח"כ למכור לו ודו"ק היטב: