אבני נזר יורה דעה רטו

הזול כיון דמחוסר תיקון אסור ליקח שוה ה' בארבע כמ"ש התוס' (דף ס"ג:): סימן ריב א) שם (סעיף י"ג) מחבר מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן. הוא לשון הטור משום דמעיקרא דחלא חלא. וקשה דמשמע דאי לאו האי טעמא אסור. וע"כ אחר ניסן שהוא זמן בירור היין אסור. ותיכף אח"כ כתב שמותר להתנות על חביות ידוע שאם יחמיץ יהי' המקח בטל ויהי' ברשות מוכר. ומה נ"מ בין זה לזה. ובתוס' באמת פירשו דהא דמותר להתנות אם תקפה ברשותך אין הפירוש חימוץ. דזה באמת אסור אי לאו דמעיקרא דחלא חלא. רק תקפה קלקול אחר דלא שכיח. ולפי זה קלקול חימוץ לאחר ניסן אסור למוכר לקבל. ועל הטור קשה. ועי' ב"י שנדחק בזה: ב' ונראה לפימ"ש הרמב"ן בענין מחלוקת התנאים יש ברירה או אין ברירה דלא שייך דין ברירה אלא במתנה על שני דברים סותרים זה את זה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. למערב עירובי למערב. אבל במתנה על דבר אחד אם יהי' כך יחול ואם לאו לא יחול זה דין תנאי דלא שייך לברירה. וע"כ במתנה אם תקפה ברשותך שלא יחול הקנין. זה דין התנאי דלא שייך לברירה. אבל במתנה שבניסן יראה איזה יין ישאר טוב אותו יין יקנה. הנה מתנה על שני דברים אם יין זה ישאר טוב יקנה זה. ואם חביות זה ישאר טוב יקנה זה והו"ל דין ברירה. ואנן קי"ל דהוי ספק אם יש ברירה או אין ברירה וע"כ בדאורייתא לחומרא אין ברירה בדרבנן יש ברירה וכמ"ש הר"ן פרק השותפין]. וא"כ אם חביות אחת נחמץ ואחת נשאר טוב אינו יכול להוציא מידו חבית הטוב מחמת הקנין שקנה למפרע דשמא אין ברירה. רק מחמת שקונה אח"כ בעת שנתברר ואז שוה יותר והוי רבית ודו"ק: ג) והעיקר מה שנ"ל בשיטת הטור. דהפרש גדול בין שני הדינים. דבנותן מעות על יין מקבל עליו המוכר אחריות חימוץ שאם יחמיץ יתן יין אחר הלואה גמורה הוא. וכשם שהשם לחבירו סחורה במעות ומקבל עליו המקבל אחריות אונסין יוקרא וזולא הלואה הוא. שהרי עכ"פ מחויב להחזיר לו שיעור המעות ששם עליו ע"כ חשיב הסחורה ברשות המקבל והלואת מעות הוא אצלו. כמו כן כשמתחייב אם יאבד ליתן לו סחורה אחרת כיוצא בה אף שאין אחריות יוקרא וזולא עליו הלואת סחורה הוא אצלו. ע"כ אי לאו דמעיקרא חלא חלא הי' אסור להתנות שיבחור לו בטבת היין טוב דשמא שלו החמיץ. ואי המוכר מקבל אחריות שאם יחמץ יתן לו אחר. הלואת יין הוא ואסור אם נתייקר היין משעת מכירה עד שנוטלו. דליכא למימר ברשותו אייקר כיון דהלואה הוא אצל המוכר. וברשות המוכר אייקר ואסור כמו כל סאה בסאה: ד) בתוס' (דף ס"ד:) הקשו על קושיות הש"ס באי תקפה ברשותך האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. תיקשי לי' אמתני' דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה. ותירצו דשאני התם שאין הפירות מבוררין ללוקח ואינו ניכר שיהי' קרוב לשכר. וקשה בהא דפוסק כשער הגבוה שאם יוזלו יקח כשער הזול. ולענין זולא לא שייך לומר שאינו ניכר דבשלמא לענין קלקול אינו ניכר שאותם שנתקלקלו לקח הוא. אבל לענין זולא הלא כל חטין שבעולם הוזלו. וכן הקשה בחוו"ד: ה) ולפענ"ד נראה ליישב. ותחילה ניישב ביש לו דמשמע ג"כ שלוקח אינו מקבל אחריות משום שמוכר יכול ליתן אחרים ואינם מבוררין כמ"ש התוס' שם. ובזה הטעם כיון דלענין רבית חשבינן הפירות שלו לא הוי הלואה משום אחריות. דסוף סוף אינו מלוה לו כלום. שהרי תחת המעות נתן לו פירות דחשובים של מלוה. ודומה למקבל עיסקא שאם הנותן מקבל כל השכר והמקבל מקבל עליו הפסד מותר כיון שהנותן מקבל כל השכר. נמצא שאינו מלוה לו כלום. וה"נ אף שמקבל מעות ובלי אחריות הפירות לא חשיב שמלוה לו מעות. כיון שתיכף נתן תחתיהם חטין. דלענין רבית חשבינן להו של מלוה: ו) אבל באומר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך. שפיר מקשה הש"ס דקרוב לשכר. דאין לומר דלא חשיב שמלוה לו מעות כיון שנתן תחתיהם חביתא דחמרא. דליתא. דע"כ האי חביתא דחמרא אינו שוה עכשיו ארבעה זוזי. דאי שוה ד' זוזי למה לו למוכר לקבל עליו אחריות תקפה. אלא ודאי אינו שוה כל כך. ע"כ שפיר חשיב מלוה האי טופיינא. שהד' זוזי הם יותר מדמי חביתא דחמרא. וכיון דהוי לוה בקצת. שוב דומה להיכא שהמקבל נוטל קצת שכר דאסור לקבל עליו טפי בהפסד. אבל כשאין הפירות מבוררין אין לומר דע"כ אינו שוה כל כך. דאל"כ ל"ל לקבל עליו אחריות. די"ל שעושה כן משום שפירות אלו יכול להוציא. ולעולם שוה עכשיו כמו הדמים. וכיון דמ"מ לענין רבית חשבינן להו של לוקח לא חשיב לוה כלל ודו"ק: ז) ויותר נראה דהנה בגמ' (דף ע') בדודא דמר עוקבא תקיל ויהיב לי' תקיל ושקיל מיני' שקיל אגרא ושקיל פחתא וקאמר בגמ' דאסור [אי לאו משום דמקבלי עלייהו חוסכא דנחשא] והקשו בתוס' דהאמר לעיל ספינתא אגרא ופגרא. ולדידי קשה עוד דמשמע שם בדודא חשיב רבית קצוצה דאפי' בשל יתומים אסור. ולמה: ח) ונראה דהנה הטעם דקרוב לשכר ורחוק להפסד אסור כיון שהלוה קיבל עליו כל אחריות הרי נעשה הלואה גמורה עליו במעות. שהרי ע"כ צריך להשיב לנותן כדמים ששם עליו או בפירות או במעות. וע"כ קאמר בגמ' בחביתא דחמרא כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא דשוב אינו עליו הלואת דמים. שהרי אם יוזלו ישיב לו החביות אף שלא ישוה כשיעור הדמים. וא"כ אינו עליו הלואת דמים. וכן אי אפשר לומר דהוא הלואת יין שהרי אם תקפה לא ישיב לו יין אחר רק יחזיר לו המעות: ט) והיינו טעמא דספינתא אגרא ופגרא דכיון דאינו מקבל עליו זולא דאם יוזל הספינה מחזיר לו הספינה בעיני' אף שלא ישוה שיעור המעות ששוה בשעת נתינה. א"כ אין כאן הלואת מעות. וכן לא חשיב הלואת ספינה. שהרי אם תשבר הספינה ישלם דמים כמו ששמאה. ואף אם יתייקר הספינה לא יצטרך