אבני נזר יורה דעה ריד

נקנה בחליפין אמאי מותר כשאמר ואני אתן לך דינר וטריסית. ומבואר דלמ"ד נעשה חליפין ונקנה בחליפין מותר בפשטות אף בלא תירוצא דרב אשי דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני. ואפי' אם בלא הקנין הי' רבית של תורה מותר ע"י קנין חליפין ולק"מ. ויצא לנו מזה לדינא דמוליך מטבעות ממקום הזול למקום היוקר אסור לומר תנם לי בכאן ואני אתן לך במקום היוקר כיון דאין מטבע נקנה בחליפין: ח) שם ש"ך (סקי"ב). כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שולחני כו' דלא כמ"ש ב"י כו' נלפע"ד ראי' ברורה לדברי הרמ"ה מהא (דבדף ס"ב:) דמפרש אביי מתני' דאמר לי' הלויני שלשים דינרין א"ל שלשים דינרין אין לי חטין בשלשים דינרין יש לי וחזר ולקחן הימנו בדינר זהב אי אית לי' יין פירי הוא דשקיל מיני' ולית לן בה כיון דלית לי' חמרא ודאי משקל זוזי מיני' מיחזי כרבית. פרש"י ואי הוה לי' חמרא זוזי יהיב לי' מעיקרא ופירי שקיל מיני' ולא מחזי כרבית. אבל משקל זוזי מיני' אסור דדינר זהב יהיב לי' ושקיל מיני' תלתין עכ"ל. ומבואר דהחילוק בין מחזיר אותו דבר שלקח ממנו ביתרון דאז מחזי כרבית בין מחזיר לו דבר אחר. וקשה דינר זהב ודינרי כסף נמי שני מינים הם ודהבא פירי לגבי כספא ולמה מחזי כרבית. אלא ודאי דוקא בשולחני חשיב שני מיני מטבע שני מינים ודרך מו"מ. אבל באינש דעלמא כיון דאידי ואידי מטבע חד מינא חשיב: ט ומ"מ נראה דלהלכה אין לנו לפסוק כרמ"ה רק בשני מיני מטבע בזה חשיב לגבי אינש דעלמא דלאו שולחני דרך הלואה. אבל במעות שאינם טבועות חשיב מכר לכל העולם. ואף דהטור כתב כן בשם הרמ"ה גם במעות שאינם טבועות. לטעמי' אזיל בחו"מ סי' ר"ג סעיף ז' [ועיי"ש בב"ח] דאסימון והוא מטבע שאין עליו צורה חשיב מטבע לגבי שאר מטלטלין. אבל בש"ע השמיט זה וכתב רק בדינר זהב דחשיב מטבע לגבי מטלטלין. משמע דאסימון הוא מטבע שאין עליו צורה לא הוי מטבע כלל. א"כ הוי דרך מו"מ לכל אדם. וזה ברור: סימן רי א) שם סעיף ז' רמ"א אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו שרי. בש"ך שם (סקי"ז) כתב דביצא השער דוקא. ותמוה דהא אסור לפסוק רק כפי השער לא בזול מהשער כמפורש (ריש סי' קע"ה). והט"ז האריך בזה מאד להקשות על רמ"א: ב) ולפענ"ד דברי רמ"א ברורים דהא דהפוסק על הפירות עד שלא יצא השער אסור אף דאפשר שלא יתייקר ודומה לטרשא דר' נחמן דמשום שאין שומתו ידוע מותר. וה"נ הלא אין ידוע שיתייקר: ג) אך זה ליתא. דמ"מ בעת שיתן לו הפירות אפשר שיהי' ידוע שהפירות שוין יותר ממה שפסק ויהי' רבית. אבל בטרשא כיון שבעת המכירה אין שומתו ידוע שהסחורה דמיו פחותים אף שאפשר שבעת הפרעון יוזל הסחורה הרבה ויהי' שומתו ידוע שדמיו פחותים מכפי המעות. הרי ברשות לוקח הוזל שכבר קנאם קנין גמור ולקחם לביתו. ותדע דאל"כ אפי' בשויו יהי' אסור למכור בהקפה אלא ודאי כדכתיבנא ופשוט: ד) ומזה למד הרמ"א דמותר לפסוק על דבר שאין שומתו ידוע כגון פרה וטלית כיון שאין דרך להיות להם שער ידוע. וא"כ אף אם יתייקר מ"מ לא יהי' שומתו ידוע גם בעת שיתן לו הפרה וטלית. הגם שיש לחוש שמא יתייקר הרבה עד שיהי' ניכר לכל. כעין שכתב המחבר בשם הטור דכה"ג אסור מנ"ל לחוש כולי האי בדרבנן כיון דבמשנה שנינו בפירות שיש להם שער דוקא. גם דברי הטור אינם הלכה קבוע רק יש מי שאומר. ודי לאסור בידוע לא לחוש שמא יהי' כך: סימן ריא א) שם מחבר (סעיף ח') המקדים לבעל הגינה מעות דמי עשר דלועין אלו שיתנם לו כשיהי' בני אמה בזוז אע"פ שעתה בני זדת בזוז מותר ומסיים הרמ"א הואיל וממילא קא רבו וגם כבר גדלו קצת. ובש"ך שם (סק"כ) בשם הגהת מרדכי דדוקא אם נותן לו אותן שהי' בשעת פיסוק. טעם הדברים נראה. דהנה הרי"ף ורמב"ם כתבו טעם ההיתר שאין המוכר מפסיד שאם יקח אותם הלוקח כשהם בני זרת לא יצמחו עוד אחרים ואין מפסיד במה שמניח הדלועין בשדהו עד שיהי' בני אמה. ומבואר דאין טעם ההיתר משום דחשיב יש לו: ב וכן משמע בתוס' שהקשו מהא דפרדיסא דאסור לרב [והוצרכו לתרץ משום דפרדיסא לא יצא עדיין הפרי כלל] ואם טעם ההיתר משום דיש לו, בפרדיסא הא מחוסר ג' מלאכות יותר עד שיעשה יין והרי מחוסר ג' מלאכות ס"ל לרב גופי' דאינו פוסק והכי קי"ל אלא ודאי הכא הטעם כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וטעם זה שייך נמי בפרדיסא. וחילוק הה"מ שהביא הרמ"א (סעיף י') לא ס"ל. וכן מ"ש עוד דצריך לעבוד ומפסיד ג"כ לא ס"ל משום דהעבודה גם מה שהפירי כבר גדל אינם שוים יותר ממעות שנתן. ומה שהפירות גדלים עוד בזה אינו מפסיד: ג) ומה שהכריחם לזה שאין הטעם משום דחשיב יש לו הוא משום דאזלי לטעמייהו (דף סג:) דלקנות שוה ה' בארבע אינו מותר אלא דוקא כשמזומן בעין אבל לא כשצריך עדיין תיקון. וע"כ הטעם משום דמכר לו הבני זרת ומה שמניחם בשדהו הוא בחנם משום שאינו מפסיד. וא"כ דוקא כשגדילים עד שיהי' בני אמה אבל אם לא גדלו אלו וישלם בעדם אחרים הא מפסיד ואסור: ד) שם סעיף ט' מחבר ההולך לחלוב עזיו וכו' ואמר לחבירו מה שעזי חולבות וכו' מכור לך המדה בכך וכך ומוזיל גבי' בשביל הקדמת המעות אסור. ק"ל דאפי' לא מוזיל גבי' ניחוש שמא יתייקר עד שעת חליבה ורדוי הדבש. ונראה דנ"מ בזה דאם לא מוזיל גבי' אף שנתייקר אין איסור ליקח כשעת הזול רק בחלב ודבש שעדיין לא בא לעולם. אבל החלב ודבש שהי' בשעת פיסוק הי' נוטל כשעת הזול. אבל עכשיו שמוזיל גבי' אף החלב שישנו בשעת פיסוק אסור ליקח כשעת