אבני נזר יורה דעה ריג

מה שהחוב נמחל לו הרי מחייב עצמו לתת לו י"ב דינרין. ואף שאפשר שהוא יועיל אצל המלוה בפחות סוף סוף הוא נתחייב לבקש לו י"ב דינרין. אבל השתא דרק משום שכר פעולה. הא אפשר שפעולתו אינו שוה כל כך שהוא יפטור בפחות: ב) הן אמת שמלשון קצת פוסקים נראה דטעם מקדש במלוה אינה מקודשת משום שמקדשה במעות ראשונים ואותם מעות מכבר הם שלה. אבל מדברי הרמב"ן בקידושין שכתב דכתב לה שטרא אדמי אינה מקודשת דלא נפיק מיני' מידי. וכשם שהמקדש במלוה אינה מקודשת דלא מטא לה מידי. ודעת הרשב"א שם בקידושין ג"כ כרמב"ן וז"ל ואפי' אמר לו הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת דאין כאן מנה אלא "מלוה". הנה שמרמז לדברי הרמב"ן אלו שדומה למקדש במלוה ע"כ דס"ל דמה שנפטר ממלוה לא חשיב שהגיע אליו ממון. וכן אם נתחייב לא חשיב יצא ממנו ממון וא"כ למה יחשב רבית. וצ"ע כעת: ג) שם מחבר (סעיף ה') יתחייבו לקהל בשטר. דקדק לכתוב בשטר דבלא שטר לא נתחייבו שכירות מעזר היין. חדא דעזר היין אין בו ממש ובמה קנהו השוכר. ואף דדברי ציבור א"צ חיזוק וקנין כתב בנתיבות דוקא במידי דמצוה כגון לשכור מלמד וכדומה. ועוד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ועדיין לא נתחייב רק בכל יום ויום מחויב עבור היום ועדיין אין בידם למוכרם. ובטעם זה השני יש לפקפק ולומר דתלוי במחלוקת שהביא רמ"א (בחו"מ סי' של"ד סעיף א') במת השוכר תוך זמן שכירות. דלדעת הרשב"א שצריך לשלם דשכירות ליומא ממכר הוא. הוא הדין דנתחייב למפרע משעת השכירות ודו"ק. מיהו הש"ך פסק שם כדיעה ראשונה דפטור ודומה לפועל: סימן רט א) שם מחבר (סעיף ו') היו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי דינר טבוע לפרעם ואתן לך יותר משויו מעות שאינם טבועות שיש לי בבית מותר. תמוה לי דאפי' טבועות כיון שלקח ממנו דינר של כסף ומחזיר לו מעות נחושת ונחושת לגבי כספא פירי הוא ואפי' טבוע יהא מותר. והרא"ש שכתב דוקא אינם טבועות משום שבעה"ב לקח ממנו ג"כ מעות כדתני תן לי בדינר מעות ובעה"ב נתן לשלחני ג"כ מעות למה דמשני אידי ואידי בפרוטטות. אבל הטור ומחבר שכתבו הדין בשבעה"ב לקח משולחני דינר והחזיר לו מעות למה להו אינם טבועות אפי' טבועות הוי דרך מקח וממכר ודוחק גדול דמעות היינו של כסף דמפורש בסוגיא בגמ' ורש"י דמעות היינו פרוטות של נחושת]. ואין לומר כיון דנחושת בפ"ע טבעא הוי חשיב דרך הלואה. דהא אפי' אינם טבועות לגבי מטלטלין טבעא הוי לדעת הטור (חו"מ סי' ר"ג סעיף ז'). רק לגבי מטבע שיש עליו צורה פירי הוא. וה"ה נחושת לגבי כספא פירי וצ"ע. ועי' מ"ש לקמן (אות ט') בדין הרמ"ה: ב) שם רמ"א אבל מעות במעות דהוי בהלואה אפי' יש לו הכל אסור. עי' בש"ך (ס"ק ט"ז) דבמין אחד הוי הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה ולא עודף. וזה בסתמא. אבל באומר בפירוש הלוה לי אפי' פירות בפירות של שני מינים אסור והיינו דאמרי' לעיל (סוסי' קס"ב) דאסור ללות סאה חטין בסאה דוחן אפי' יש לו דוחן. ואפי' אינו נותן לו יותר אסור. וגרע ממין אחד כיון דאפשר שמין שמשלם ישוה יותר ממין שלוה. עכת"ד: ג' ולפענ"ד דברים אלו צ"ע. כי נראה שדין דשני מיני פירות (דסוף סי' קס"ב) ודין זה דמעות במעות אפי' יש לו אסור חולקין זה על זה כמו שאבאר., דהנה בדף ע"ג המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר מצאו חבירו ואמר לי תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום [היוקר] אם יש לו מותר. פירש"י משום דסאה בסאה דרבנן וכי יש לו לא גזור. וקשה לדעת הראב"ד דבשני מינים אסור משום דמין שפורע שוה יותר. וה"נ במקום שפורע שוה יותר. וכ"ש הוא משום דבעת הלואה שוה יותר. ואף דבשני מינים בסתמא מותר היינו דבשני מינים בסתמא לאו הלואה אלא מו"מ אבל התם מין אחד הוא דבסתמא הלואה דע"כ אסור כשנותן לו עודף. וכיון דהלואה הוא ושוה יותר. שוב דומה לשני מינים ואמר בפירוש הלוה לי דאסור משום ששוה יותר. כ"ש הכא דמין אחד דבעצמותו הלואה: ד) אך באמת הראב"ד לטעמי' דכתב בחי' הר"ן ובנמק"י פרק הזהב בשמו דאפי' מין אחד ונתן לו יותר כיון דהוי דרך מו"מ שרי. והיינו כיון שאמר אעלה לך פירות שיש לי בביתי חשיב דרך מו"מ כיון שמתנה על אותם פירות שיש לו. וע"כ ניחא נמי במוליך פירות כיון שאמר אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום מותר אפי' סאה בסאתים. אבל לדידן בסי' זה דלא קי"ל כראב"ד בהא אלא דבמין אחד חשיב בסתמא הלואה. א"כ הא דמוליך פירות הלואה הוא ומותר אף שבמקום שפורע שוה יותר ומוכח מהא דמוליך פירות דסאה בסאה אפי' שני מינים ומין שפורע שוה יותר מותר וכן משמע פירש"י שם שפירש משום דסאה בסאה דרבנן: ה) והראי' שהביא הראב"ד דשני מינים פירות אפי' יש לו אסור מהא דלא יאמר נכש לי ואעדור עמך למחר כבר כתבנו (סי' קע"ז) דראב"ד לטעמי' בהשגות (פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין) דשותפין שנשתתפו באומנות יכול להקנות עצמו בקנין כדין עבדים ואין יכולין לחזור והרמב"ן בחי' ב"ב חולק דיכולין לחזור כמו פועל יכול לחזור. וא"כ אין דומה ליש לו דלא חשיב קנין כיון שיכול לחזור וכמ"ש הרשב"א הובא בהה"מ (פ"ז מהלכות מלוה). גם דעת כמה פוסקים דפועל אין גופו קנוי. וא"כ אין ראי' משם: ו' הרמ"א דפסק כדברי הראב"ד (דסוף סי' קס"ב) דשני מינים דרך הלואה אסור ביש לו וכאן פסק דבמין אחד ונותן עודף אסור אף דמתנה על פירות שיש לו הוא. א"כ הו"ל כמזכי שטרא לבי תרי: ז) ונראה דרמ"א לטעמי' שכתב (סי' ר"ג סוף סעיף א) [דיעה ראשונה שהוא עיקר בכל מקום] דחליפין שבתורת שיווי דמים מהני אף בפירות. וא"כ אפי' סאה בסאתים מותר דנקנה לו הפירות קנין גמור תיכף. דהא בפרק הזהב מקשה למ"ד מטבע אינו