אבני נזר יורה דעה ריא

עביד בהדי לוקח כפי' בעה"מ] ואי לאו האי טעמא דעשיר וא"צ למעות לא הי' מותר משום חיטי מי קדחי באכלבאי. כיון דהתנה אם מעכשיו כשער הזול של עכשיו הוא איסור חמור כמו סאה בסאה דלא מהני בי' טעמא דחיטי מי קדחי באכלבאי: ז) ותדע דהא בסאה בסאה מותר ביש לו ואלו באם מעכשיו בפחות אסור אפי' יש לו כמ"ש הטור בשם רבינו ישעי' והסכים עמו וכן פסק הרמ"א וכיון דבסאה בסאה לא מהני טעמא דיש לו. כ"ש באם מעכשיו בפחות. רק רב פפא התיר משום דעשיר וא"צ למעות. ולא קי"ל כוותי' משום דמה חזית דאזלת בתר מוכר זיל בתר לוקח. אבל בטרשא דר' נחמן קי"ל משום חיטי מי קדחי באכלבאי. דהא בש"ס הקשה על סאה בסאה נימא חיטי מי קדחי באכלבאי ומשני התם הלואה הכא זביני. והכא דזביני מותר. ואין להקשות בזה זיל בתר לוקח. דלוקח נמי יכול להשהות השכר עד שער היוקר. ואף דאז לא יהי' כלל תועלת מהקני' מ"מ אמרינן כן: ח) והא דאמר (דף ע"ב:) הני בני בי רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת שרי או אסור אמר להו הא חיטי בהיני כו' אי בעי יזפי ופרעי מעיקרא. ובלא יצאו השער אסור אף דיכולים לפרוע אותם חטים אח"כ. י"ל דלענין סאה בסאה דחמור לא אמרינן חיטי מי קדחי ואמרינן דחשיב הנאה מה שא"צ לשמור החטין ותדע דהא אם התנה שאינו יכול לפרעו תוך הזמן קי"ל דאסור. ואף דיכול לקנות תוך הזמן ולהשהות אצלו ולפרוע אח"כ. אלא ודאי חשיב היזק מה שצריך לשמור ושמא יגנב. ולעולם במקום דמהני טעמא דחיטי מי קדחו גם בלוקח אמרינן כן: ט) והעולה להלכה לדעת הרמב"ן דלמכור בדמים קצובים יותר ממה ששוה עכשיו אפי' בדבר שאין שומתו ידוע אסור. וכמו שהוכיח במלחמות מההיא דמוליך חבילה ממקום למקום דאף שאין לו שער קבוע אסור עיי"ש. וכשקוצב כשער שיהי' אח"כ [והוא שער היוקר] אם התנה אם מעכשיו כשער של עכשיו אסור דהיינו טרשא דר' פפא דלא קי"ל כוותי' אבל אם לא התנה אם מעכשיו כשער של עכשיו מותר. וכן כתב בעה"ת בשמו. וכתב הש"ך דאפי' שער קבוע עכשיו בזול. והדבר ברור שכן דעת הרמב"ן דהא דהוצרכו התוס' לומר דשומתו ידוע כקץ דמי הוא משום דקשיא להו דר' נחמן דאמר טרשא שרי מפוסק על הפירות. והוצרכו לומר דשומתו ידוע כקץ. וכן מטרשא דר' פפא דאסור דלא מסתבר להו לפרש באם מעכשיו בפחות דהא קאמר זוזי לא צריכנא. אבל להרמב"ן שפירש טרשא דר' נחמן בלא פירש בדמים יקרים רק כשער שיהי' אח"כ ומשום חיטי מי קדחי באכלבאי הא לא קשיא מידי. וכן בטרשא דר' פפא הא פירש בהתנה אם מעכשיו. וא"כ מהיכי תיתי לחדש דשומתו ידוע כהתנה אם מעכשיו בפחות. ואדרבא מדהוצרך לדחוק בדר"פ דאמר אם מעכשיו כו' ופשטא דמילתא אינו כן מדאמר זוזי לא צריכנא] ולא פירשו בשומתו ידוע משמע דשומתו ידוע מותר: י) ושיטת התוס' דכל ששומתו ידוע אפי' לא התנה בפירוש בדמים יקרים רק כשער שיהי' אח"כ אסור. שהם פירשו טרשא דר' פפא בשומתו ידוע והוא התנה כשער של ניסן. וכן דעת הגאונים שהביא הרמב"ן שפירשו טרשא דרב נחמן כמו שפירש הרמב"ן ופוסקים דלא כר' נחמן שהם מפרשים טרשא דר"פ ג"כ בלא מעכשיו. ולכאורה צ"ע כיון דדרך מו"מ הוא יהי' מותר משום חיטי מי קדחי באכלבאי. ולעיל (סי' קע"ה) נתבאר בעז"ה התירוץ ע"ז: יא) והש"ך הביא להלכה דברי בעה"ת בשם הרמב"ן דמותר לפסוק כשער היוקר שיהי' אח"כ בלא אמר אם מעכשיו כו' אף שהתוס' חולקים וקי"ל בש"ע כשיטת התוס' להתיר באין שומתו ידוע אפי' פוסק בדמים קצובים. והוא עפ"י פירושם טרשא דר' נחמן בדמים קצובים ובאין שומתו ידוע דלא כפי' הרמב"ן כשער שיהי' אח"כ. ועפי"ז מוכח דשומתו ידוע כאם מעכשיו בפחות: יב' האומנם כי אין מזה ראי' ברורה לאסור בשומתו ידוע אפי' בפוסק כשער של אח"כ כמו במעכשיו בפחות. דהא מ"מ אם מעכשיו בפחות חמור לענין יש לו כמ"ש הטור בשם ר' ישעי' ועי' ב"י. אך מ"מ כיון שנתחדש הסברא דשומתו ידוע כקץ. א"צ לדחוק בדר' פפא דאמר אם מעכשיו בפחות דפשטא דמילתא אינו כן. מדאמר זוזי לא צריכנא. מ"מ הביא הש"ך דברי בעה"ת כיון דמידי דרבנן הוא אזלינן הכא והכא לקולא. ופסקינן להקל באין שומתו ידוע כשיטת התוס' ופסקינן להקל בפוסק כשער שיהי' אח"כ אפי' בשומתו ידוע כפי' הרמב"ן: סימן רז א) שם ש"ך (סק"ב) וכתב הה"מ ובעה"ת דבקרקע כיון דאין אונאה לקרקעות וגם אין כיוצא בו נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר כו'. הנה הש"ך העתיק דברי הה"מ בשינוי לשון שהה"מ כתב יראה שאין הדין כן בקרקע כיון שאי אפשר שיהי' כיוצא בו נמכר בשוק שיהי' הרבית ניכר בו. ועוד דאין אונאה לקרקעות. יראה דשני טעמים הם וכל אחד בפני עצמו סגי להקל. והש"ך כתב דבקרקע שיש בו שני הטעמים מותר משמע דצריך לשני הטעמים יחד ובחדא לא סגי להקל: ב' אולם הדבר מוכרח בהה"מ כמו שהעתיק הש"ך שהרי דעת הה"מ ברמב"ם דאפי' דבר שאין לו שער קצוב אסור מדכתב אבל הרשב"א התיר בדבר שאין לו שער קצוב. מכלל דהרמב"ם אוסר. ואף שאין הרבית ניכר. וע"כ לא התיר בקרקע רק משום דאין אונאה לקרקעות. והא דהוצרך הה"מ לטעם דאין כיוצא בו נמכר בשוק משום דבדבר שיש לו שער קבוע אפי' פחות מכדי אונאה אסור כמ"ש הרמב"ם דאם הי' שוין בשוק תשעים והוא מוכר אותם בהמתנה במאה אסור ואף דהוסיף פחות משתות. וע"כ הא דהתיר בקרקע הוא משום דאין רבית ניכר ג"כ. לפי זה פחות מכדי אונאה בטלית וכיוצא בו גם לרמב"ם מותר ג) ומה שהביא הש"ך דברי הה"מ לפסק הלכה ולדידן אף בדבר שאין שומתו ידוע בשוק לחוד כגון פרה או טלית מותר אף שיש בו דין אונאה. היינו משום דבמעלהו הרבה דעת הטור לאסור והוא יש מי שאומר בש"ע ובקרקע לעולם מותר וכן משמע להדיא בתשו' הרשב"א שהביא הב"י (בסוף סימן קס"ד) ודו"ק