אבני נזר יורה דעה רח

דהתינח אם היינו מפרשים דע"כ לאו רבית הוא. אך לפימ"ש ע"כ רבית הוא כיון שמחזיר לו מעותיו ע"כ לאו חלופי מעותיו אוכל רק ההיתר שלא לוה כלל והכא הוי הלואה בתחילת השנה. וטעם הראב"ד והרשב"א יתבאר לקמן בעז"ה: יח) עוד שם ברמ"א וי"א דאין חילוק בין כו' אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור. ובש"ך שם סק"ז דבמסלקי ובלא נכייתא ר"ק ובלא מסלקי ובלא נכייתא אבק רבית. הנה הרשב"א הביא ראי' דבנכייתא אפי' באתרא דמסלקי שרי מהא דפרק האומנין זמנין דפריק ל' כמה שני קודם יובל. הרי דשרי אפי' באתרא דמסלקי. דא"ל דבמשכנתא דסורא. דמשכנתא דסורא אינו יכול לסלק תוך זמנו. כך הם דבריו בשטמ"ק. ובתשו' (חלק ג' סי' מ"ב) והאוסרים בנכייתא מוקי להא דהאומנין במשכנתא דסורא וס"ל דמשכנתא דסורא אפי' יכול לסלק תוך הזמן שרי. והוא שיטת הרמב"ם והמחבר: יט) ונראה לי דהא דפשיטא לרשב"א דהיתר משכנתא דסורא דוקא משום שאינו יכול לסלק תוך הזמן. דאי יכול לסלק הוה לי' כמשכנתא דעלמא אזיל לטעמי' כמו שיבואר. דהנה כבר כתבנו בתחילת הסימן דברבית דאורייתא לא מהני הא דאינו יכול לתובעו. ובתי ערי חומה יוכיח. רק במשכנתא בנכייתא דלכל היותר אין איסור אלא מדרבנן ובדרבנן מהני באינו יכול לתובעו דשוב לא מחזי כרבית. והנה בהא דרב מרי בר רחל משכן לי' נכרי האי ביתא זבנה רבא נטר רב מרי תריסר ירחי שתא ואמטי אגר ביתא לרבא ואמר הא דלא אמטאי אגר ביתא עד האידנא משום דסתם משכנתא שתא אי בעי נכרי לסלוקי לא מצי לסלוקי לי והיינו דעכשיו כיון שרבא יכול לסלקו מהבית חשיב רבא לוה. ואף דלהנכרי לא הי' יכול לתבוע עד לאחר זמן. דכן שיטת הרשב"א הובא בחי' הר"ן דמשכנתא באתרא דמסלקי מ"מ אינו יכול לתובעו עד לאחר זמן. אעפי"כ חשיב מה שאינו פורע רבא לרב מרי והוא בידו לפרוע ולסלקו הלואה והוי אגר נטר. דע"י שאינו פורע עכשיו המעות רק אחר זמן הוא יושב בבית עד אחר זמן. אבל אם נאמר דכיון שאינו יכול לתובעו לא חשיב לוה. א"כ מה שממתין עד הזמן לא הוי הלואה לרבא ולא הוי הלואה רק אם ימתין אחר זמן. נמצא דמה שרב מרי יושב בבית עד אחר זמן אינו עבור הלואה כלל. דאף אם יפרע בזמנו הרי מן הדין יושב בבית עד הזמן. וישיבת רב מרי בבית רק עבור מה שאינו פורע עד הזמן וזה לא הוי הלואה כיון שאין בידו לתובעו את רבא. אלא ודאי אף שאינו יכול לתובעו כיון שיכול הלוה לסלקו הוה הלואה כ) ומ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם וסייעתו דשאני בהא דרב מרי דרבית דאורייתא הוא לפי שיטתו דרב מרי. אך הרשב"א דס"ל דסתם משכנתא כיון שאינו יכול לסלק בתחילה חשיב אתרא דלא מסלקי והוי רק אבק רבית הרי דאפי' באבק רבית לא מהני מה שאינו יכול לתובעו וע"כ כל ההיתר משכנתא דסורא למאן דאוסר בנכייתא בשאינו יכול לסלקו בתוך הזמן ומוכח מהא דהאומנין דכל בנכייתא שרי ודו"ק: כא) עוד שם ברמ"א ובמדינות אלו נוהגין היתר במשכנתא בנכייתא אפי' יכול לסלקו ואין חילוק בזה בין שדה לבית או שאר מטלטלין דבכל מידי בנכייתא שרי. יש לעיין דהא מאן דאכיל בנכייתא יליף משדה אחוזה דאף דאכיל פירי טובא קפריק בארבע זוזי. והתם אין אונאה להקדשות וקרקעות. משא"כ במטלטלין. ועי' רמב"ן במלחמות דבקרקע אין איסור רק באומר אם מעכשיו בפחות משום דאין אונאה לקרקעות. וכן כתב הב"י (סי' קס"ד) תשו' הרשב"א באומר חצירי שהוא נשכרת במנה שכורה לך בחמשים הוי רבית קצוצה. אבל בסתמא אין אונאה לקרקעות. וא"כ אין ראי' משדה אחוזה למטלטלין דיש בו דין אונאה ובנכייתא עם בלא נכייתא שוין. כב' וצריך לומר דהנה בגמרא אבעיא בשכירות אי יש בו דין אונאה ממכר אמר רחמנא והאי לאו מכירה הוא. ומסקנא דיש בו דין אונאה דשכירות ליומא ממכר הוא. אבל בנ"ד דגרוע משכירות דמשכנתא בעלמא הוא. ותדע דבשכירות אינו יכול למחול ובמשכנתא יכול למחול. וכן לא נחשב חצר המלוה כדמוכח מהא דמסלקינן לי' אפי' מתמרי דעל בודיא. [וכבר כתבנו מזה לעיל] שוב אין בו דין אונאה: כג) ולפי זה במשכנתא דסורא במטלטלין כשיכול לסלקו בתוך הזמן אפשר דמגרע גרע דזה שפיר חשיב מכר כיון שאינו יכול לתובעו החוב כמו המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אף שיכול לפדותו כל זמן שלא פדאו מכר הוא. וכשפדאו בתוך הזמן אגלאי מילתא דנתבטל המכר על השנים שאחר הפדי' כמו בבתי ערי חומה ורבית דאורייתא הוא אפי' בנכייתא כיון דאית בי' דין אונאה. ואף שאינו יכול לתובעו לא מהני להפקיע מרבית דאורייתא כמו בבתי ערי חומה וכנ"ל באריכות בתחילת הסימן: כד' האומנם כי ראיתי בתשו' הרשב"א (חלק ג' סי' י"ד כפול סי' שנ"ד) שנסתפק במשכנתא דסורא אם המלוה יכול למחול אף שאינו יכול לתובעו אפשר שיכול למחול ולאו מכר מקרי. ולפי זה גם במשכנתא דסורא אין בו דין אונאה. אך יען שהרשב"א לא החליט הדבר. לכן גם דין זה במטלטלין במשכנתא דסורא צ"ע לדינא כה) שיטת הרמב"ם דמשכנתא בלא נכייתא בשדה אינו רק אבק רבית ומ"מ בזביני דאסמכתא או במתנה לכשיהי' לי מעות החזירם לי הוי רבית של תורה. וכתב החילוק בין המוכר באסמכתא בין הממשכן. שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן הקנהו גוף לפירותיו. ואינו מובן דמה ענין לא גמר והקנהו לאיסור רבית: כו) ונ"ל דהנה בטעם היתר שדה [בנכייתא להתיר לגמרי ו] בלא נכייתא שלא יהי' רבית קצוצה כתב הרמב"ם משום שאפשר שלא יעשה פירות והנה יש סברא לומר כיון דלבסוף עשתה פירות רבית הוא נוטל. רק כיון שהקנה לו שדה לפירות. נמצא שמה שגדלו הפירות ונעשה ממון ברור ברשות מלוה נעשה. ומלוה לא לקח ממון ברור כי הוא לא לקח מאתו רק דקל לפירות. וזה לא הי' ממון ברור כי אפשר שלא יעשה פירות. ואף שאח"כ עשתה פירות הפירות לא הי' מעולם של לוה דברשות מלוה גדלו ומזלי' דמלוה גרם. משא"כ בזביני דאסמכתא דנתבטל קנין השדה לגמרי אף לגבי פירות. ופירות ברשות לוה