אבני נזר יורה דעה רז

וה"נ הא עכשיו אין לו בשדה כלום שהפירות שייכים לאחר עד אחר זמן. אך התירוץ פשוט שהרי יכול למכור הגוף עכשיו וליטול דמיו והוא עכשיו ממון גמור לו. אבל במשכנתא באתרא דלא מסלקי. אי אפשר למוכרו עכשיו דהלוקח לא יוכל לפדותו. לא מבעיא למנהג נרבונה דמשכנתא הוי אפותיקי מפורש דאין הלוקח יכול לסלקו כדאיתא בסוגיא דשבח. אלא אפי' להפוסקים דלא הוה אפותיקי. הא בפרק מי שהי' נשוי מפורש דהא דלוקח יכול לסלקו בזוזי משום דלית לי' פסידא לבע"ח והכא אית לי' פסידא לבע"ח דכל כמה דלא מסלק לי' בזוזי אכיל פירי ובע"ח אדעתא דפירי נחית. ועוד דהא מפורש שם דהא דלוקח יכול לסלקו הוא ע"י שמעלה בדמים ואומר לבע"ח ששוה יותר. ואם ירצה לגבות יקח חצי' בכל חובו עי"ש. והתינח בשאינו משכנתא. משא"כ בנ"ד במשכנתא שאוכל פירות מה בכך אם הוא שוה יותר. הוא לא ירצה לגבות כלל רק לאכול הפירות) נמצא שללוקח אין השדה שוה כלום כיון שלא יוכל לסלקו. וכל זמן שלא יסלקנו יאכל המלוה פירותיו. ובאתרא דמסלקי יכול הלוה למוכרה ויסלק בהדמים לבע"ח וסלוקו ומכירתו באין כאחד. והיינו דאמרינן משכנתא לית בי' משום דינא דבר מצרא. אלמא שהמצרן יוכל ג"כ לקנותו היינו כנ"ל. משא"כ בדלא מסלקי דעכשיו אינו יכול לסלקו ולאח"ז אין הלוקח יכול לסלקו. נמצא שאינו שוה ללוקח כלום] וכיון שאין יכול למוכרה עכשיו הא אין ללוה בשדה רק גורם לממון דלאו כממון דמי וכיון שאינו ממונו של לוה. ממילא נחשב ממון המלוה. שהרי כל זמן שלא סילקו המלוה אוכל פירותי' לעולם. וקנין פירות שעומד כן לעולם קנין הגוף מקרי כמ"ש הר"ן ריש השותפין. רק משום שביד הלוה לסלקו נחשב ממון הלוה משום בידו. ואי דמר לאו דמר כמ"ש הר"ן שם ע"כ אינו ממון המלוה. אבל הכא שאינו ממון הלוה כנ"ל. שוב הוי ממון דמלוה. כן נ"ל: טו) ואכתי קשה דנהי דקני לי' מלוה גם קנין הגוף מ"מ כיון שאחר כלות הזמן המלוה גובה חובו בע"כ של לוה ע"כ הלואה הוא. שהרי אסור ליתן מעות על פירות בעין והמוכר מקבל עליו אחריות, וכן אסור לקבל עיסקא למחצית שכר וכל הפסד על המקבל דכיון שאחריות עליו הלואה הוא. ה"נ כיון שאם שטפה נהר גובה חובו ואחריות על לוה הלואה הוא. והתינח למנהג נרבונה שכתב בעל העיטור דמשכנתא הוי אפותיקי מפורש. אבל לשאר פוסקים קשה: טז) ונראה ליישב דהנה ברמ"א (סי' קע"ו סעיף א') דאם המקבל מקבל כל הפסד והנותן כל השכר מותר דלאו הלואה הוא כלל כיון שאין למקבל ריוח. והנה בתוס' ב"ק (ק"ז:) בד"ה כגון. ועוד שם (ק"ח.) בד"ה טען. ועוד שם בד"ה חזר דשומר שטוען נגנבה וחייב על הגניבה ובאמת הוא ברשותו לא חשיב כפירת ממון. ונראה דה"ה לענין רבית אם הלוה לאחד מנה ונתן לו הלוה הרבית תיכף בשעת הלואה חפץ שוה מנה אין כאן איסור רבית מה"ת דגבי רבית הלואת ממון בעינן. והא הכא לא הלוה לו ממון כיון שתיכף נתן לו הלוה חפץ ששוה כל כך ממון כמו שהלוה. ולא בא ליד הלוה ממון כשם כשכופר בחפץ רק שמתחייב ממון לא חשיב כפירת ממון. ה"נ כשהלוה נתן בחזרה תיכף חפץ עבור המעות לא חשיב הלואת ממון. וה"נ במשכנתא דמסתמא שוה הקרקע כמו המעות ויותר כיון שלקחו במשכנתא וחשיב מכור לגמרי למלוה דללוה הוא רק גורם דלאו כממון דמי לא חשיב הלואת ממון וגבי רבית כסף כתיב אם כסף תלוה את עמי. ועי' בתוס' ריש איזהו נשך בהלואת קרקע דאין בו משום רבית מה"ת. וכן בפחות משוה פרוטה דלאו ממון והכא גרע מחצי פרוטה דלאו ממונא כלל ולא חזי לאיצטרופי. ועי' גיטין (כ' ע"א) ודו"ק היטב בכל זה: יז) ובהכי ניחא ליישב סברת הרא"ש הובא בש"ך לקמן (ס"ק כ"ו) דבמקום שנוהגין דאינו יכול לסלקו רק בתחילת שנה או איזה שבועות קודם תחילת שנה אעפי"כ חשיב אתרא דמסלקי. והוא תימה דבשעה שאוכל הפירות ובשעה שהפירות גדלין הא אינו יכול לסלק ומכירה הוא אצלו ולאו רבית שקיל. אך לפמ"ש הדבר נכון דבאמת חשיב רבית כיון דאח"כ פורע כל מעותיו ע"כ פירות שאוכל אגר נטר הוא. רק טעם ההיתר דלא מקרי הלואה כיון שנותן תיכף תמורת המעות שדה ולא הלואת ממון הוא. משא"כ כשיכול לסלקו בתחילת שנה דהוי אז הלואה דאז אין השדה מכור. הרי כל הפירות שאוכל אח"כ עבור הלואה שהלוה לו אז. דאין לומר דהפירות שאוכל בתורת מכירה.