אבני נזר יורה דעה רד

מהני דלוה נתן ברשות מלוה המוכר. אבל מחילת הלוקח לא מהני מידי. וע"כ דשטר שנותן לוה ללוקח כאילו נתן מעות בפרעון: ה) ומ"מ יש נ"מ בין זקפן במלוה לאחר שעלה הרבית בין זקפן תחילה. דאם זקפן אח"כ מהני אפי' בע"פ [כדמוכח ברש"י (דף ע"ז:) הנ"ל] דמחילה א"צ קנין ובשכר המחילה נתחייב לו. אבל בזקפן תחילה דלאו משום מחילה אתינן עלה אלא שנתחייב לו חיוב גרידא כנ"ל. ואי בע"פ במה נתחייב לו ודו"ק: ו) ובהכי ניחא ליישב מה דק"ל לדעת תה"ד דמשמע מדבריו דאפי' כתוב בשטר שהלוה בניסן י' ליטרין בט"ו לשלם בשבט חשיב זקיפה עיי"ש. וכן משמע מהראי' שהביא המרדכי. ובמרדכי תלה הטעם משום שלא הי' יכול לסלקו אחר הזקיפה בקרן לחוד. ובודאי אפי' כתוב בשטר י' בט"ו אינו יכול לסלקו בתוך הזמן בפחות מט"ו. דומה למשכיר בית לשנה שאין ביד השוכר לצאת בתוך שנתו לגרוע השכירות. והנה מבואר מדברי תה"ד דהלוה לו מאה במאה ועשרים חשיב הכל קרן וכאילו פרע לו כל המאה ועשרים וחזר והלום. וקשה מה מסופק הש"ס ריש איזהו נשך בהלואה מאה במאה ועשרים והוזלו אח"כ שעמדו מאה ועשרים במאה אם בתר בסוף אזלינן ולא הוי רבית. הלא חשיב כאילו פרע הרבית בשעת היוקר. ואף לפימ"ש במק"א דאינו עובר על הרבית אא"כ גבה הקרן. והכא הרי הקרן נפחת בשעת פרעון. מ"מ כיון דקיימי מאה ועשרים במאה המאה שוה יותר משמונים לפי חשבון ונשאר רבית שנים ושלש דוק ותשכח אך צ"ל שדין התה"ד רק בשטר כמפורש בתשו' שם שכתב וז"ל וא"כ אין תקנה להקנות כתב הנזקף כו' הרי דבכתב מיירי ובש"ס במלוה על פה: ז) ובעיקר הדין שמשמע בתה"ד דהלוה י' בט"ו חשיב זקיפה ונתחייב הכל מתחילה. חולק על זה הרשב"א בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) שכתב דכל שהלוה מאה במאה ועשרים לא אמרינן שנתחייב תחילה בכל המאה ועשרים. אלא שכירות מעותיו נתרבה בכל יום ויום. ובאמת צריך להבין מאין למד התה"ד מהרא"ש דבכהאי גוונא חשיב זקיפה. ובשלמא בנכתב בשטר הקרן והרבית בהלואה אחת מוכח דנחשב אצלם שפרע הרבית וחזר והלום. אבל בנכתב בהלואה רק הקרן רק שכלל הקרן עם הרבית בסך אחד לפרעון. מאין הרגלים דנחשב הרבית כאילו כבר גבה אותם. וא"כ דלא נחשב כאילו כבר גבאם אפשר לומר דלא נתחייב כלל מתחילה הרבית ודוקא בהא דהרא"ש דנחשב שפרע הרבית תחלה בשטר שנתן משא"כ בזה: ח) ובנידון המרדכי שהובא לעיל ברמ"א (סוף סי' ק"ע) דאם זקף הרבית עם הקרן חשיב ערב בשעת מתן מעות [כשפטר הנכרי] גם על הרבית. בזה נראה שאין חילוק דאפי' נכתב בשטר הלואה עשרה לפרוע לזמן פלוני שנים עשר חשיב בשעת מתן מעות גם על הרבית. שהרי מפורש הטעם בראב"ן דלא חשיב בשעת מתן מעות על הרבית דלא חשיב על פיו הוציא דאפשר שלא הי' מוצא מי שילוה אצלו. אבל זה שכבר הלוה אותם לנכרי והנכרי לא הי' יכול לסלקו הרי הזיקא וחשיב על פיו הוציא אף שלא נתחייב תחילה הרבית: ט מ"מ לדינא נראה דבכהאי גוונא לא הוי רבית קצוצה כיון שלא הי' יכול המלוה לתובעו אחר שנתגייר והלוה לא הי' יכול לסלקו ג"כ לא חשיב קצוצה אחר שנתגייר. אבל מ"מ הוי אבק רבית: י) שם ש"ך (סק"ב) דרבית שעלה קודם שנתגייר הוי רק רבית דרבנן. ובשטמ"ק בשם רשב"א דרק משום מראית עין. וקשה לי כיון דזקיפה הוי כפרעון הו"ל כאילו כבר גבאו ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין וכ"ש בזה שרק משום מראית עין. וא"כ אם זקפו במלוה אחר שנתגייר נמי יועיל ברבית שעלה קודם שנתגייר ואין לומר דשאני הכא דלא גבה ממש רק זקפן דכגבוי אבל לא גבה ממש. שהרי בגמ' (ס"ב.) אמרינן דלמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וס"ל ג"כ רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אף לכתחילה גובה. וה"ה זקפן דכגבוי באבק רבית לדידן: יא) ולפי' הראשון שכתבתי לעיל באות ה' וא"ו בקפן דהיינו בע"פ ובשכר מחילה לתחייב לו. י"ל בזה שלכתחילה לא הי' מחויב לשלם לו אחר שנתגייר אין המחילה אצלו הנאה של כלום ולא נתחייב לו דבר עבור המחילה ולא חשיב זקפן במלוה כלל. אך לפי' הב' זקפן שכתב לו לוה שטר וכפירש"י אפי' אחר שנתגייר יועיל לרבית שעלה קודם שנתגייר: יב) ונראה משום דזקיפה לא הוי כפרעון רק לרבית שתחילה לא הי' מלוה ועשאו מלוה משא"כ הקרן שגם תחילה מלוה הי' לא הוי זקיפא מילתא וקי"ל (בסי' קס"ו) כדעת רבינו אפרים ורא"ש דדוקא במשכנתא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ולא בחוב דעלמא. והיינו דתני בברייתא ובפוסקים גובה הקרן כו' ולכאורה קרן מה בעי הכא. ולפמ"ש ניחא דכל החילוק בין זקפן קודם לזקפן אח"כ משום הקרן דעדיין לא גבהו ודו"ק: סימן רג א) סי' קע"ב מחבר סעיף א' וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו וכו' יחזיר לו שאר הדמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות. ולכאורה קשה ע"ז מבתי ערי חומה דאמרינן בערכין (ל"א) רבית גמורה היא והתורה התירה. ובאמת רש"י פירש שם דבהא פליגי תנא דמתני' עם תנא ברא דתנא דמתני' סובר דמכירה הוא. וכן דעת בעה"ת (שער נ' ח"א) דזה באמת טעם היתר בתי ערי חומה דמכירה הוא: ב) איברא דאכתי קשה מהא דלקמן (סי' קע"ד סעיף א') מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהי' לי מעות החזירם לי חשיב צד אחד ברבית. ולא אמרינן דתחילה מכירה הי' ואח"כ חוזר ומוכרו לו. וע"כ לחלק דוקא בתי ערי חומה דאינו לוה וגואל רק אם השיגה ידו ונגאל. ע"כ לאו שיעבודא דממונא לחוד אית לי' גבי'. דא"כ מה איכפת לי' איזה ממון הוא נותן לו אם משלו או לוה. משא"כ בהא דכשיהי' לו מעות החזירם לי לאו מכירה הוא. ואף דאינו יכול לתובעו חשיב רבית. וא"כ יקשה במשכנתא דסורא נמי כיון דיכול לפדותו יחשב רבית