אבני נזר יורה דעה רג

זוזי דמי ומנכין לי' דפרעו האי שיעבודא דאיכא עלי' עכ"ד. וע"כ בהרויח זמן לאחר לא חשיב על פיו הוציא דהוי רק מניעת ריוח וכנ"ל. אבל בהלוה לאחר מנה שפיר חשיב על פיו הוציא שהרי הוציא עכשיו כל הממון על פיו. ומנכין מזה מה ששוה החוב ועדיין נשאר פרוטה שהוציא על פיו. אבל בהרויח זמן לא הוציא שום ממון שגם מתחילה רק חוב הי' לו. ואף עכשיו הוא [אך דעת הריטב"א בשם הרא"ה שם דהמוכר שט"ח והרויח זמן ללוה חייב לשלם ללוקח כמה החוב שוה פחות מזה): ה) נחזור לדברי המרדכי דע"כ אם ערב בעד הקרן והרבית הרי בשעת הלואה לא הוציא רק כשיעור הקרן ואי אפשר דבכל יום ששוהא המעות אצל הלוה חשיב כשעת מתן מעות לגבי הרבית ויתחייב אז. דליתא דשוב חשיב רק כהרויח זמן דלא מחייב מדין ערב כדברי הרשב"א הנ"ל. אבל בנתערב רק בעד הרבית בשעת הלואה שפיר חשיב על פיו הוציא כל הממון ומנכין מה ששוה החוב [ואף אם אין פחת שווי החוב מהמעות בעין כשיעור רבית. מ"מ יוכל לומר לדידי אינו שוה יותר. וכמו במוכר חפץ והעמיד לו ערב דמתחייב לשלם כמו ששם המקח ואף אם אין שומתו על שער בשוק כך): ו) ואולי דעת הש"ך כיון דחיוב רבית בכל יום מתרבה וכמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' ר"כ) והובא לעיל סי' קל"ט] בשכירות מעותיו ואז הוי שלא בשעת מתן מעות. ובזה יפורש דברי הש"ך דאם זקף הקרן והרבית ביחד דחשיב הכל כקרן כפשוטו אפי' נתערב בשעת הלואה. דכיון דזקף הרבית עם הקרן הרי נתחייב לו תיכף ואז הוי שעת מתן מעות כיון שלא נתערב לו רק בעד הרבית. וא"צ לדברי החוו"ד שכתב דמיירי שלאחר שנתערב לו הגוי קרן ורבית נכנס ערב בעדו ופטר הגוי על פיו. ולפמ"ש א"צ לזה. מיהו בנכנס ערב בעד הקרן והרבית יחדיו בזה צדקו דברי החוו"ד דדוקא בנתחייב בערבות הנכרי תחילה כנ"ל: ז) וראיתי להחוו"ד שעמד על הש"ך דלמה חשב שלא בשעת מתן מעות. מ"ש משכירות מטלטלין. ותירץ דשאני שכירות מטלטלין דחשיב מוחזק כמו בש"ס ב"ב (דף קכ"ד.) פרה מוחכרת ומושכרת משא"כ רבית דהוי ראוי דאין הבכור נוטל פי שנים ברבית. ובמחכ"ת הרמה תקפה עליו משנתו דהתם לא אמרינן אלא דפרה מוחכרת עצמה חשיבה מוחזק אבל לא השכירות וכ"כ המחבר הזה עצמו בחי' לח"מ בפשיטות: ח) אך לפמ"ש החילוק כפשוטו דהכא בשעה שחל חיוב רבית כבר המעות של הלוה. ולא חשיב על פיו הוציא דהוי מבטל כיסו של חבירו. אבל בשכירות מטלטלין חשיב חסרי' ממונא כמ"ש הרי"ף דאפי' חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב דחסרי' ממונא יע"ש בהרא"ש. וע"כ כל שעה שדר בו כשעת מתן מעות דהא חשיב חסרון כדברי הרי"ף. משא"כ הכא שאח"כ אינו משתמש במעותיו כלל. ועל ההלואה אינו החיוב כדברי הרשב"א הנ"ל דהחיוב בכל יום ויום בשכירות מעותיו. וע"כ אין בזה חיוב ערב. ועדיין צ"ע בזה: ט) ולפמ"ש נראה דיש לפקפק במ"ש לעיל לאסור למכור חוב שיש לו על נכרי ברבית לישראל ושישלם לו לאחר זמן כשיעור הקרן והרבית שהי' לו ליטול מנכרי. וראייתי מדברי הש"ך סק"י. ולהנ"ל יש לדחות דהתם שפטר הנכרי הוי רק מניעת ריוח והוי רבית דמה שפטר הנכרי מרבית העתיד לבא לא חשיב על פיו הוציא. משא"כ הכא שמכר לו זכות זה ולדידי' חשיב ממון כמו בארוח לה זימנא דלדידה חשיב הנאה ומ"מ בארוח לאחר לא חשיב על פיו הוציא. ומ"מ נראה לאסור: סימן רב א) סי' קע"א מחבר ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה קרן ורבית. וכתב הש"ך סק"א אפי' הרבית שעלה אחר שנתגייר דמשעה שזקפו עליו במלוה הו"ל כולו קרן עיי"ש. וברש"י בסוגיא משמע דלא מהני זקיפה אלא לרבית שעלה כבר קודם הזקיפה אבל רבית שעלה אח"כ אפי' קודם שנתגייר לא מהני. וז"ל רש"י "לאחר זמן" חישב עמו על הקרן ועל הרבית וכתב על הכל שטר ביחד דמשעה שזקפו הו"ל כגבוי הנה שכתב לאחר זמן דוקא: ב) והטעם בזה. דהנה מ"ש דהוי כגבוי הפירוש דהוי כאילו גבאם וחזר והלום לו וכמ"ש רש"י (ע"ז:) בד"ה והריני נושה בו וז"ל דכיון שעשאם עליו מלוה הוי כאילו נטלם והלום עיי"ש. ועי' בתולדות אדם (סי' ב'). ואף שלא כתב הלוה לו שטר ואין הלוה מחויב רק מכח המקח ובמה יחשב הלואה. צ"ל דמוחל לו דמי המקח ועבור שמחל לו נתחייב שנית ע"כ חשיב שכבר נפרע כל דמי המקח. ועי' בתומים (סי' קכ"ט סקי"ז). וה"נ בנ"ד כשכבר נתחייב רבית ואח"כ עשאם מלוה. חשיב כאילו מחל לו הרבית ועבור זה כתב לו שטר. אבל קודם שעלה הרבית אף שע"י שטר נתחייב הכל. מ"מ אי אפשר לומר שנתחייב עבור שמחל לו הרבית. שהרי קודם השטר לא נתחייב לו רבית כלל. וא"כ כתיבת שטר זה הי' רק עבור המתנת המעות. ואף דמ"מ לא הוי רבית גמור כיון שנתחייב קודם שנתגייר. מ"מ לא עדיף מרבית שעלה קודם שנתגייר ולא זקפן במלוה דאסור מדרבנן כיון ששם רבית על החוב ובשעת גוביינא כבר נתגייר. וה"נ שם רבית עליו כנ"ל לדעת רש"י: ג) ולדעת התה"ד שהביא הש"ך. צ"ל דשטר שנותן למלוה הוא כמו כסף. וכאילו הקדים לו שכר רבית. ולא חשיב שנתחייב לו שכר מעותיו רק חיוב גרידא הוא. אלא שחיוב זה עשה עליו עבור שהלוה לו ולא שההלואה עשה חיוב זה. ואינו דומה לשטר רבית דעלמא שנתחייב ליתן לו שכר מעותיו. אבל זה חיוב גרידא שנתחייב בשטר לא משכר המתנת המעות. וכאילו נתן לו שט"ח דאחרים בשכר רבית. דהוי פרעון רבית וכבר גבהו. כמו כן נתן לו שטר על עצמו בפרעון רבית דחשיב שכבר גבה הרבית. דשטר זה במקום כסף. ושוב אין החיוב רק מכח השטר לא מכח התנת המעות: ד) וכן משמע בחו"מ (סי' ס"ו סעיף י"ח) במוכר שט"ח שלא בקנין המועיל וכבר גבאם הלוקח או זקפם עלי' הלוקח במלוה כאילו כבר גבה וא"צ הלוה לשלם שנית למוכר. והתם א"א לומר שמחל הלוקח דמחילתו לא מהני מידי דאינו שלו רק גבי'