אבני נזר יורה דעה רב

לו ישראל הלוה הוא פורע. נמצא שנותן למלוה מחמת ישראל הלוה. אבל אין זה מוכרח דמ"מ לא הי' ישראל המלוה מלוה לו אם לא הי' קוצב לו רבית ומחמת הלואה הוא נותן. וקם דינא דהרמ"א: ט) מכל מקום לדעת הר"ן דערב לא חשיב לוה כלל אין ראי' כלל מערב. ונראה לאסור כדעת הט"ז. אלא דאנן לא קי"ל הכי בפרט ברבית דרבנן פשיטא דאין לחוש לדעת נדחית בפוסקים: י) שם ברמ"א או להיפוך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן. הט"ז הקשה מדברי בעה"ת דכיון שצריך ליתן לו דבר קצוב כל זמן שהגוי חייב נקרא הוא עצמו לוה. ויפה כיוון בזה בחוו"ד לחלק בין אינו יכול לתבוע כלל דאסור. וזה דין בעה"ת. אבל אם יכול לתבוע הקרן מגוי הוא כערב דעלמא ומותר עיי"ש. והוא נכון לפימ"ש לעיל (סי' הקדום) דערב ג"כ חשיב לוה וטעם היתר ערב משום דאגר נטר הלוה הוא פורע לא אגר נטר דידי'. וה"נ בזה כיון שהוא אינו חייב קרן רק הגוי הרי אגר נטר הגוי הוא פורע. ומה"ט כתבנו שם להתיר גם בקבלן. ואף שדעת הש"ך לאסור בקבלן. בנ"ד עדיף טפי דבקבלן יש לאסור לשיטת המרדכי דקבלן לוה בפ"ע אפי' הלוה פטור אבל בנ"ד שרי: יא) מכל מקום לדעת הר"ן האוסר בקבלן דס"ל בפ' הנזקין דקבלן חובו של לוה פורע. ומוכח שדעתו שכל שהישראל לוה שאחריות המעות עליו אפי' ליתן שכר עבור שממתין לאחר הוי רבית. ה"ה בנ"ד הוי רבית כיון דישראל ג"כ שם לוה שפורע דינר בכל חודש. ואף שהוא מחמת שהגוי חייב הלא קבלן ג"כ מחמת הלוה הוא פורע להר"ן ואסור. ולדינא הואיל ומידי דאורייתא הוא המחמיר בזה לא הפסיד ותע"ב: סימן ר א) בט"ז שם (סק"ג) העלה דמותר ליתן שכר לאחר שיהי' ע"ק בעדו אפי' לרש"י האוסר בערב קבלן. ובחוו"ד כתב דתמוה טובא דאפי' לומר הי' ע"ק ואשלם לך מה שתפסיד אסור כ"ש שירויח. ולפענ"ד דברי הט"ז ברורים. דלכאורה צריך להבין שיטת רש"י דאפי' ע"ק סתם חשיב מלוה נגד הלוה כאילו המלוה הלוה המעות לקבלן והקבלן ללוה. שהרי הלוה נתחייב למלוה כמו הקבלן. ולמה יעלה הקבלן על הלוה שיחשב הוא הלוה על המעות. וכיון ששניהם שוים בחיוב. ודאי ראוי שיחשב לוה מי שלקח המעות ממלוה: ב) וצ"ל דכיון שהתנה ממי שירצה יפרע. ע"כ מי שפורע לבסוף הוא הלוה למפרע שכך הי' התנאי שהמלוה בידו לעשות לוה מי שירצה. וכשנפרע מן הקבלן לבסוף אגלאי מילתא שהוא הלוה. וע"כ דוקא בקבלן על חוב ברבית אסור אם פרע הקבלן וחוזר ונפרע מן הלוה. שהקבלן אינו נוטל רבית מלוה רק אם פרע הקבלן שנעשה למפרע לוה ומלוה. ובשכר שמלוה נוטל רבית: ג) בנותן שכר לקבלן ששכר ההוא לוקח אף אבל אם לבסוף יפרע הלוה ולא קבלן. נמצא ששכר ההוא ע"כ אינו בשביל הלואה. שהרי אפי' אין הקבלן מלוה נוטל השכר. ע"כ אפי' פרע הקבלן אין איסור. דמ"מ השכר אינו רבית עבור מה שהלוה לו. רק משום שנעשה קבלן בעדו. דהא קמן אפי' אין הקבלן מלוה כלל ללוה נוטל השכר. וזה ברור ופשוט. ולא הוצרכתי לכותבו לולי שהחוו"ד נתקשה בזה: ד) אך דברי הנקה"כ שהתיר גם בנותן שטר עבורו קשה להבין דזה דומה לאומר לאחר לוה מעות בחנם והלוה לי ברבית. ומ"מ י"ל גם בזה שהמלוה נוטל השטר מהאחר רק למשכון שאם לא יפרע לו הלוה מעצמו לא יצטרך לירד עם הלוה בדינא ומ"מ אם לבסוף פרעו הלוה בעצמו לא נתחייב אליו מי שנתן לו השטר. ומ"מ נוטל השכר. וא"כ מוכח שהשכר אינו עבור מה שהלוה לו: סימן רא א) שם ש"ך סק"ה אהא דמתיר רמ"א שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן כתב הש"ך ובדקנו מידו ב"ח. משום דאל"כ הוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית עיי"ש. ודבריו תמוהין דלמה לא יחשב כשעת מתן מעות שהיית מעותיו ביד נכרי וכמו הערב בעד שכירות. ובאהע"ז (סי' כ"ט ס"ב) בהגה"ה בשם הרשב"א הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת אבל אם אמרה הרויח זמן לפלוני וקדשה בו אינה מקודשת עיי"ש בט"ז וב"ש וח"מ. הרי דהלואה כשעת מתן מעות דהא שם החוב משלם הלוה ואינה מקדשה רק בשכירות המעות: ב) ומה שהביא הש"ך ראי' מהמרדכי. לפענ"ד אינו ראי' דהמרדכי מיירי כשערב לו על הקרן ועל הרבית כמבואר בדבריו להדיא. ובזה ודאי אי אפשר לומר שהוציא יותר ממה שהלוה כשיעור הקרן. אבל בערב לו על הרבית לבד פשיטא דחשיב כשעת מתן מעות וכמפורש ברמ"א באהע"ז הנ"ל: ג) ומה שכתב שם הרשב"א דבהרויח זמן לפלוני אינה מקודשת. ותמהו ע"ז הח"מ והט"ז והב"ש עיי"ש, ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור דחשיב גרמא בנזקין. והרי חיוב ערב הוא משום שעל פיו הוציא. וע"כ יש מחייבין אפי' באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך. והכא לא חשיב על פיו הוציא מה שהי' יכול להרויח במעות כדברי ירושלמי הנ"ל. אבל בהרויח לה זמן שפיר מקודשת דחשיב הנאה מה שתוכל להרויח במעות. משא"כ בערב דאין החיוב משום הנאה דידה. שהרי לא הגיע לידה כלום רק משום שהוציא ממון על פי'. ומה שהי' יכול להרויח לא חשיב הוציא: ד) ועיין רמב"ן במכות במתני' דמעידין את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. והקשה הרמב"ן כיון דקמודה דאיכא גבי' אלפי זוזי הני מאי עבדו רווחא דרוח מכאן ועד עשר שנים לא יהא אלא דגזלו מיני' והתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאמרינן בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור. ולאו קושיא הוא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דמפסדי מיני' אלפא