אבני נזר יורה דעה רא

עבור שממתין לנכרי. אבל הכא כיון שהרבית עבור שממתין לנכרי אף שאם הי' הקבלן מסלקו לא הי' פורע מותר: ט) ויש להביא ראי' לזה ממזונות האשה לבני יהודה כתובות (נ"ב:) שכותבין כל זמן שלא ירצו היתומים ליתן לך כתובתך. ולכאורה יחשב רבית המזונות כיון שאם הי' מסלקים כתובתה לא הי' חייבין עוד ליתן לה מזונות. אלא ודאי כיון שאם לא הי' לה כתובה כלל [כגון אנוסה עי' בתוס' כתובות (נ"ד.) בד"ה בת. וכגון מוחלת כתובתה לבעלה למ"ד יש לה מזונות] הי' חייבין מזונות רק ע"י סילוק הכתובה נפטרין ממזונות לא חשיב רבית דלאו אגר נטר הוא. ה"נ בזה: י) ואף כי יש לדחות ראי' זו דחיוב מזונות מתנאי כתובה והפקר ב"ד הפקר כמ"ש רש"י בענין מעות יתומים דמותבינן להו בבי דינא. מ"מ נ"ל הדין כמ"ש. מ"מ למעשה יש להחמיר כדעת הר"ן. ואפשר שגם למרדכי הסובר דאין הלוה נאמן לומר פרעתי הקבלן אסור ומידי דאורייתא הוא: סימן קצט א) שם רמ"א ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית אלא יש לו ליקח הרבית מן הנכרי או להיפוך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן מותר. דין זה למד התה"ד מדברי ראבי"ה דאם ישראל נעשה ערב בעד הקרן והרבית. הקרן ישלם ישראל. והרבית לא ישלם ואפי' קני מידו עד שיפרע העכו"ם. ועי' בט"ז שהשיג על ראי' זו. ובנקה"כ כתב שדבריו תמוהין. ולפענ"ד נראין דברי הט"ז שאין זה ראי' דלעולם זה אסור דהוי קרוב לשכר כו' דכיון שמקבל עליו כל ההפסד ראוי להיות הרבית שלוקח מגוי שלו. וכשלוקחו המלוה הוי רבית. ובהא דראבי"ה ודאי תחילת הערבות באיסור הי' דהמלוה עבר בלא תשימון דרבית דאורייתא הוא כשהערב ישלם והערב עובר משום לפני עור: ב) ולאחר הלואה כשישראל הערב אינו משלם הרבית רק הגוי דאין איסור רק משום קרוב לשכר דהוא אבק רבית כיון שהגוי נתחייב לישראל המלוה ולא לישראל הערב. הרי ישראל הערב מסולק מרבית זה. ואין איסור כשלוקח המלוה הרבית מגוי דאל תקח מאתו כתיב. ועכשיו כשלוקחו כבר הישראל מסולק מרבית זה וכאילו כבר גבה המלוה אבק רבית זה בשעת הלואה או בשעה שעלה הרבית אצל הגוי. ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ע"כ בהא דראבי"ה מותר בדיעבד כשישלם הגוי: ג) אבל תחילת הלואה איסור הוא מה שעושים ביניהם שהרבית מגוי יקח הישראל דזה נתינת התרבית [מה שהרבית מהגוי יהי' שייך למלוה דמן הדין ראוי להיות של ערב שמקבל עליו הפסד] מה שהישראל הערב אין לו שום חיוב אצל הגוי רק המלוה. ולא דמי לשאר אבק רבית דהאיסור בשעת נתינה דקודם לכן לא הוציא הרבית מתחת ידו. אבל זה שהרבית מהגוי הישראל מסולק ממנו הרי עובר תיכף: ד) אבל בדיעבד הרבית שאצל הגוי כאילו כבר גבאו והקרן שמשלם הישראל ודאי אין איסור. למה דקי"ל בטור (סי' קע"ז) ובש"ך שם (סק"ב) דאיסור בקרוב לשכר הוא הריוח. ואין כן דעת הרמב"ם שהוא כתב (פ"ה מהלכות מלוה הלכה ח') בנתן קרוב לשכר כו' חולקין בין בשכר בין בהפסד. ועי' פי"א מהלכות נחלות הלכה א'. הרי דהאיסור בקרן. אך אנן לא קי"ל כן]: ה) והא דאיתא לקמן (סי' קע"ג) במוכר שט"ח באחריות אם יעני הלוה ישלם המוכר. דאם יש בו ריוח יהי' למוכר. התם לא שייך לומר דמשעה שמכר השט"ח הלוה מסולק מהחוב. דליתא. שעדיין יכול למחול החוב. וכתב הריטב"א בגטין דבלוקח שט"ח שביעית משמטת אף דביורש אין שביעית משמטת כיון ששיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר וכשלוקח גובה כאילו המוכר נוגש ויש בו משום לא יגוש וכיון דחשיב כאילו המוכר גובאו. הרי המוכר גובאו מלוה ונותנו ללוקח וכאילו נותן המוכר דנחשב לוה בשעת גוביינא ללוקח המלוה. משא"כ בנ"ד דתחילה בשעה שנתחייב נתחייב למלוה ועוד אין ללוה שום זכות בודאי כאילו כבר גבאו דמי. ובזה מסולק השגת הנקה"כ: ו) מ"מ אף שיש להשיב על ראיית התה"ד נראה הדין מוכרח עפ"י הסכמת הפוסקים (סי' קע"ג) וכן דעת התה"ד שם במוכר שט"ח ואחריות אם יעני על המוכר חשיב קרוב לשכר. הרי דמשום שהוא ערב על החוב חשיב כל אחריות עליו והוי לוה. והא דמותר להיות ערב סתם לישראל עבור עכו"ם כתבנו לעיל הטעם (בסי' הקדום) משום שאינו משלם עבור שממתין לו רק עבור שממתין ללוה. ואכתי קשה דמ"מ יאסר משום קרוב לשכר כו' אפי' פורע הגוי הרבית. כ"ש כשפורע ישראל. ומה בכך דלא הוי אגר נטר לישראל. לא יהי' אלא ריוח דעלמא שבא מהמעות שייך לערב דנחשב לוה ואם נוטלו נותן הוי אבק רבית אלא ודאי מוכרח כתה"ד כיון שאינו נוטל המעות מיד ליד לית בי' משום קרוב לשכר דלא גזרו חכמים בכה"ג. ומשום דקרוב לשכר אינו רק רבית דרבנן כיון דהריוח ממעות עצמם כמ"ש הרמב"ן הובא בשטמ"ק במעות יתומים: ז) וע"כ אף הערב יכול ליתן לו מכיסו כיון שאינו נותן לו עבור מה שמלוה לגוי. והנאה זו שבא לו מחמת שהלוה לגוי שלו ואינו רבית קצוצה כיון שהנאה זו ממעותיו. אבל אם הי' קרוב לשכר אסור בזה. הי' אסור למלוה ליקח שכר עבור שהלוה לגוי דהנאה זו עצמה שייך לערב ואינו יכול לומר שנוטל מערב שכר מה שהמתין לגוי. דליתא כיון שהפסד קיבל הערב גם הריוח מה שיוכל להלוות לגוי שייך לערב וכאילו הערב עצמו הלוה לגוי. אלא ודאי כדעת התה"ד והרמ"א וכן מוכרח מדברי הגהות אשר"י שכתב והרבית לא יפרע עד שיפרע הנכרי. מבואר דכשהנכרי פורע הרבית שרי: ח) ומה שהקשה בט"ז מהא דסי' ק"ס שאסור לומר פלוני יתן רבית עבורי וה"נ הישראל שלוף דוץ הוא הלוה ואומר נכרי יתן רבית עבורי. לק"מ דשם דוקא שאומר עבורי. וכן במקור דין בהרא"ש שאמר פלוני יתן עבור אהובתי אסור דשלוחו הוא אבל הכא הנכרי משלם למלוה מחמת שמלוה לו המעות שאלמלא הי' קוצב לו הגוי רבית לא הי' מלוה. וסברת הט"ז נראה בזה כיון דישראל הוי לוה על הקרן ממילא חשיב מלוה לנכרי והנכרי כשפורע הרבית מחמת שמלוה