אבני נזר יורה דעה ר

שהוא קבלן. משא"כ ערב סתם שלא נשתעבד הלוה לערב אלא בשעה שפרע הערב ע"כ חשיב מלוה על פה: ז) ומ"מ לדינא נראה לפענ"ד דהמורה להקל בקבלן סתם כאינך פוסקים לא הפסיד. כ"ש אם כבר לוה דיש לצרף גם דעת הר"י קרקיזא ותו לא מידי: סימן קצח א) סעיף ב' מחבר וכן עכו"ם שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב. הנה יש בזה מחלוקת. שדעת הרשב"א בתשו' דאין איסור בערב לגוי מלוה עבור ישראל אלא בערב שלוף דוץ. אבל בקבלן מותר דעיקר אסמכתי' דנכרי המלוה על הלוה. אלא דתנאי הוא דאתני דאי בעי מצי לאפרועי מיני' דקבלן. וכשהוא נפרע מן הקבלן מה שהרויח על הלוה הוה וכשהקבלן חוזר ונפרע מה שפרע אליו שקיל ולא שקיל מיני' רבית כלל ולא אוזפי' ברבית אלא מה דפרע שקיל מיני' כו' מעתה אפי' הגוי שלוה מישראל ברבית ונעשה לו ישראל ערב או קבלן מותר. דאין הרבית מתרבה על הערב ועל הקבלן אלא על הלוה עכ"ל הרשב"א [בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ג] אבל הר"ן בחי' והנמק"י הגם שהתירו להיות ישראל קבלן לגוי המלוה עבור ישראל מ"מ אסרו להיות קבלן לישראל המלוה עבור גוי. והש"ך (סק"נ) כתב להלכה כדעת הר"ן. ולפענ"ד נראה להיפוך כמו שאבאר טעם מחלוקתם: ב) הנה מבואר בלשון הרשב"א שהעתקנו (באות א') דאין הרבית מתרבה על הקבלן אלא על הלוה. ואינו מובן שהרי בידו לגבות ממי שירצה. א"כ הרבית מתרבה על הקבלן כמו על הלוה. ונראה לפרש לפימ"ש לעיל (בסי' הקדום) דחיוב קבלן ג"כ תלוי בלוה. וכשהלוה פטור גם הקבלן פטור עיי"ש בשם כמה פוסקים. והנה מסתמא כן הוא בחיוב הרבית ג"כ. וא"כ שכר מה שממתין ללוה הגוי הוא פורע. דאם בשביל שממתין לקבלן הרי הוא ברבית עיקר המתחייב. אלא ודאי שכר נטר הלוה הוא פורע. והוי כאומר הילך זיז ואוזפי' לפלניא זוזי. ומה בכך שהקבלן ג"כ לוה. מ"מ השכר רבית אינו בשביל המתנת הקבלן כנ"ל: ג) וע"כ זה נמי טעם ההיתר שמותר להיות ערב לישראל עבור גוי. דהא כתבו הפוסקים והטוש"ע לקמן (סי' קע"ג סעיף ד') במוכר שט"ח בפחות ואחריות השטר על המלוה שאם יעני הלוה יחזור על המלוה אסור דהוי קרוב לשכר וקרוב להפסד ואסור. דלא הוי מכר אלא מלוה. הרי דאף שהמוכר רק ערב על המעות. שתחילה צריך לתבוע מהלוה. חשיב המוכר במה שנעשה ערב לוה. וא"כ איך מותר להיות ערב לישראל עבור גוי כיון דחשיב לוה א"כ הוי רבית דאורייתא ואין להתיר בזה עפ"י סברת החה"ד דלקמן משום שלא נתן המעות אליו לא מחזי כמלוה ברבית. דהתינח לענין קרוב לשכר. וע"כ מתיר התה"ד אפי' בשלוף דוץ. אבל זה שמקבל אחריות קרן ורבית דבשלוף דוץ רבית דאורייתא למה יהי' מותר בערב דעלמא כיון דגם ערב דעלמא חשיב לוה] רק הטעם כנ"ל. דנותן רבית מחמת שממתין ללוה ולא עבור מה שממתין אליו. וא"כ גם בקבלן כיון ש לוה עיקר המתחייב גם ברבית ע"כ שהרבית שכר המתנת הלוה ומותר: ד) ולדעת הר"ן האוסר בקבלן [הגם שבחי' הר"ן פרק הנזקין מוכח דעיקר חיוב על הלוה והקבלן מה שחייב הלוה הוא פורע כנ"ל בסי' הקדום צ"ל דכי מותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלוני זוזי משום שאין הנותן זוז מתחייב בקרן [וע"כ אף שמה שהלוה לחבירו על פיו כאילו הלוה לו מותר. כיון שאינו מחויב בקרן] אבל כשמתחייב בעצמו בקרן אסור ליתן שכר גם עבור מה שממתין לחבירו. דמה שממתין לחבירו כאילו המתין לו מדין ערב ואסור. ודוקא בהילך זוז ואוזפי' לפלוני זוזי כיון שאינו מתחייב בקרן. אי אפשר שיחשב לוה. ועוד דלא שקיל מיני' יותר ממה שהלוה כיון דלא שקיל קרנא מיני'. אבל בנעשה קבלן על קרן ורבית אסור כנ"ל: ה) והא דמותר להיות ערב גרידא דהר"ן לשיטתו דערב לא חשיב לוה כלל. ומותר למכור חוב לחבירו ומקבל אחריות הקרן ורבית עליו אם לא יפרע הלוה. ואין בזה משום קרוב לשכר דאסור. ואפי' מקבל אחריות הקרן לבד לדעת הפוסקים וטוש"ע לקמן (סי' קע"ג). ומשום דלא חשיב קרוב לשכר אלא במקבל עיסקא דאצלו הוא תובע המעות. משא"כ במוכר שט"ח דצריך לתבוע הלוה תחילה ע"כ לא חשיב לוה כלל. אבל קבלן כיון דיכול לתבוע ממנו תחילה והוי לוה אסור. זה דעת הר"ן: ו) אבל למה דקי"ל לקמן (סי' קע"ג) במוכר שט"ח לאסור ע"כ אין חילוק בין ערב לקבלן. ובשניהם מותר כדברי הרשב"א. והרשב"א המתיר בקבלן אוסר במוכר שט"ח להיות המוכר ערב כמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א לקמן (סי' קע"ג). ולדידי' אין ראי' מהא דמותר להיות ערב עבור גוי דערב לא חשיב לוה. דאפי' קבלן החשיב לוה מותר. מעתה כיון דקי"ל לאסור במוכר שט"ח ע"כ מותר בקבלן כנ"ל. אך יש לעיין בקוצב רבית דינר לחודש דיכול לסלקו בכל חודש אם מותר לקבל רבית מקבלן מאחר חודש ראשון ואילך כיון דאם הי' מסלקו בחודש ראשון לא הי' צריך לשלם רבית עוד. נמצא שנותן רבית ע"י שממתין אליו. בשלמא בערב מותר דברירה בידו שלא לקבל החוב מהערב. דאין חיוב על הערב רק לאחר שתבע הלוה. וכל זמן שלא תבע את הלוה הרי הערב כאיש נכרי ואינו יכול לסלק חוב הלוה. ועי' בריב"ש (סי' קצ"ז). וכל זמן שהרבית מתרבה על הלוה הרי הוא ערב. אבל קבלן כשם שהמלוה יכול לתובעו כן הוא יכול לסלק את המלוה. ונמצא שע"י שאינו משלם עכשיו והמלוה ממתין לו משלם רבית אח"כ. ויש לדמותו לדברי התוס' בסוגיא דרב מרי בר רחל דלוקח חשיב כלוה עיי"ש. ח) אך יש לדחות מתרי טעמי. הא'. דגם קבלן אינו יכול לפטור את הלוה בע"כ של מלוה דפרעון בע"כ שמה פרעון רק לגבי נותן. אבל למלוה המקבל לא הוי נתינה ועדיין הלוה חייב. ושוב גם הקבלן חייב והב'. דאף דהי' יכול לסלקו והי' נפטר מ"מ כשאינו מסלקו אינו משלם רבית עבור המתנתו. רק עבור המתנת הלוה ומותר כדבעינן למימר לקמן. ולא דמי להא דרב מרי בר רחל דנכרי אזיל בתר משכון. ועי' בסמ"ע (סי' ע"ב סק"י). וה"ה נכרי הלוה מישראל. וע"כ הרבית עולה על הבית וכשקנה רבא הבית הרי הרבית עבור החוב שיש לו על הבית של רבא ולא