אבני נזר יורה דעה קצט

הלוהו ק' בק"נ אלא אפי' התנה עמו לתת לו כך וכך רבית לחודש. ומשמע מדבריו דבערב שלוף דוץ אפי' בזקיפה הרבית עם הקרן אסור. וקשה מתשו' הר"ם שבמרדכי בענין המלצר שהובא בש"ך (סק"ה) שהקהל חייבים אפי' הרבית שלא עלה עדיין מאחר שהמלצר נתחייב לישראל המלוה ופטר המלצר ע"פ הקהל. וע"כ דלא חשיב רבית כה"ג כיון שפטר המלצר מכל הסך. וצ"ל דהמרדכי מיירי שהקהל נכנסו ערבים לאחר שהלוה למלצר. אבל הכא שנכנס ערב בשעת הלואה לא נתחייב הישראל לנכרי כלל. וחשיב שהלוה ישראל לישראל ברבית. ואמנם אם לא זקף הרבית בקרן אפי' נכנס ערב לאחר הלואה משמע דאפי' קנו מידו פטור מרבית שלא עלה עליו עדיין דהוי רבית. וכן משמע מהב"י הובא בש"ך סוף הסימן] להדיא: טז) ומכאן נ"ל דאם הי' לישראל שט"ח על ישראל לפרוע לאחר שנה או שהי' לו חוב על נכרי קרן ורבית שנזקף הכל בקרן מותר למוכרו לישראל והוא יתחייב לו כל הסך לאחר שנה כמו שכתוב בשטר. אבל אם הי' חיוב ברבית על נכרי אסור למכור לישראל אחר הקרן והרבית וישראל השני ישלם לו הקרן והרבית כמו שהי' מחויב לו הנכרי ודו"ק: סימן קצז א) שם מחבר וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ. הנה הה"מ כתב שדעת רש"י ושאר מפרשים דאפי' קבלן סתם אסור. והוכחתו כתב בלח"מ מדכתב רש"י שקיבל עליו בדיני ישראל שלא יוכל לתבוע תחילה רק הלוה. ותימה דאדרבה מדכתב רש"י בקושיא דבתר ערבא אזיל אינו תובע אלא הערב משמע להיפוך. ומה שפירש"י בתירוץ דכשקיבל עליו שלא יוכל לתבוע תחילה רק הלוה. משום דאי אפשר לפרש שיוכל לתבוע מי שירצה. דא"כ מהו זה שכתב שקיבל עליו. הלא טיבותא הוא לדידי' ועוד דדיני ישראל הכי הוא בקבלן סתם. שוב מצאתי כן בתשו' ראנ"ח (ח"ב סי' ו') עיי"ש. אך בשטמ"ק משמע קצת שגירסתם ברש"י הי' בתר ערבא אזיל שיוכל לתבוע הערב: הרמב"ם כתב הה"מ שאין להכריע מלשונו ב) ודעת כלום. ולפענ"ד נראה שדעתו דאין איסור בקבלן סתם. וראי' מדכתב הרמב"ם (פכ"ו מהלכות מלוה הלכה י') דערב שקדם ונתן לבע"ח את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה. בד"א שאמר לו הלוה ערבוני ושלם. אבל אם עמד מעצמו ונעשה לו ערב או קבלן אין הלוה חייב לשלם לו כלום. וכתב הה"מ דהוי כפורע חובו שלא מדעתו. ואי אמרת דאפי' קבלן חשיב רבית. ע"כ לומר דקבלן חשיב מלוה ללוה. א"כ יתחייב לשלם לקבלן שהלוה לו. אלא ודאי גם קבלן לא חשיב לוה לגבי מלוה. ולא מלוה לגבי לוה רק ערב שלוף דוץ כיון שאח"כ אין הלוה חייב למלוה כלום והערב כשמשלם לא עבור הלוה פורע רק עבור עצמו. וע"כ מה שהלוה משלם לערב הוא שמתחילה נעשה הערב מלוה אליו כיון שהוא לבד נעשה לוה לגבי מלוה. אבל חיוב לוה לקבלן שפיר הוי משום שאח"כ פורע עבורו מה שהוא חייב. אבל תחילה כיון שנעשה לוה לגבי מלוה לא נעשה לוה לגבי ערב: ג) ולשיטת הפוסקים האוסרים גם להיות קבלן עבור ישראל נגד גוי. צ"ל דגם מה שחייב לוה לשלם לקבלן לאו משום שפרע עבורו רק עבור עצמו פורע. ולא דמי לערב שפורע חובו של לוה. וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב. אבל קבלן בעצמו לוה הוא. ואפי' טוען הלוה פרעתי דפטור הלוה. חייב הקבלן לשלם לדעת הרמ"א (סי' קכ"ט סעיף ט"ו). אלמא דחיוב קבלן אינו מחמת הלוה: ד) אך הש"ך שם הביא בשם בעה"ת שחולק בזה. ומשום דלעולם אין הקבלן משתעבד אלא במה שהלוה משתעבד. וכן כתב שם בשם הראב"ד. וכן הוכיח הש"ך ז"ל שם בראיות. וכן נ"ל עוד ממה שהלוה יכול לסלקו בזבורית ולא יוכל לטרוף מבינונית דקבלן כדאיתא שם בסמ"ע. והוא מדברי רמב"ן ורשב"א וחי' הר"ן בפרק הנזקין. והיינו משום דחיוב קבלן תלוי בחיוב הלוה. וכיון שהלוה עצמו נפטר בזבורית גם הקבלן נפטר. אבל אם הי' חיוב קבלן בפני עצמו איך יועיל פרעון בע"כ דלוה נגד הקבלן. הלא כתב הרשב"א בגיטין דנתינה בע"כ לא הוי נתינה למקבל רק לגבי הנותן וא"כ לא יוכל להועיל רק שיפטור הלוה. דמ"מ הוא שילם. אבל הקבלן במה נפטר הלא המלוה לא נפרע. אלא ודאי חיוב קבלן בלוה תלוי וחובו של לוה הוא פורע. וא"כ שפיר גובה הקבלן מלוה משום שפרע עבורו. וא"כ אין איסור כלל. שהרי הקבלן פרע עבור הלוה קרן ורבית. ומה שפרע עבורו הוא גובה ממנו. ואפי' לדעת המרדכי דאין הלוה נאמן לומר פרעתי לפטור הקבלן מ"מ י"ל כיון שגם הלוה חייב חשיב פורע חובו. ולדעת הרמב"ם שכתב דבנעשה קבלן מאליו פטור. מוכרח לומר שחיובו אינו משום שחשיב מלוה נגדו אלא משום שפרע עבורו וכמ"ש. וא"כ מותר בקבלן סתם: ה) ע"כ לפענ"ד לענין הלכה המורה להקל בקבלן סתם לא הפסיד מאחר שהרשב"א והר"ן מקילים להדיא. ולפימ"ש גם הרמב"ם והראב"ד ובעה"ת הכי ס"ל. ומי שאוסר לא ראינו כי מה שכתבו בשם רש"י לאסור. הנה לפי גירסת רש"י שלפנינו אין שום ראי' וכמ"ש בשם הראנ"ח. רק שהה"מ כתב שכן דעת שאר מפרשים. ובשטמ"ק שהביא כל המפרשים לא ראינו מי שאסר בזה. ואם כי נאמן הה"מ בעדותו. מ"מ כיון שגדולים הנ"ל מקילים. מצורף לזה דעת בעל העיטור שמיקל אפי' בשלוף דוץ: ו) אך מדברי רשב"ם נ"ל דגם קבלן סתם חשיב מלוה נגד הלוה. דבב"ב (ל"ב:) ההוא ערבא דאמר לי' ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא א"ל לאו פרעתיך א"ל לאו הדרת שקלתינהו מינאי. ותלו לי' שם בפלוגתא דרבה ור"י אם נאמן במיגו או לא כיון דבעצמו מודה דהאי שטרא חספא בעלמא ופירשב"ם ההיא ערבא שהי' ערב קבלן א"נ שאמר המלוה בשעת הלואה ממי שארצה אפרע. ונראה דק"ל לרשב"ם דהא חוב הערב מלוה על פה הוא וכמ"ש הרשב"ם קע"ד. בד"ה פריעת בע"ח ובעמוד ב' שם בד"ה היוצא מתחת ידי. ובד"ה דלהכי כתב לי' התקבלתי דכל כמה דלא כתב לו המלוה לערב אע"ג דנקיט הערב שטר מלוה בידו הוי חוב שיש לערב על הלוה מלוה ע"פ. ע"כ פירשב"ם שהי' ערב קבלן והוא חשיב מלוה נגד הלוה ונשתעבד הלוה לקבלן תיכף בשעת הלואה ומלוה בשטר הוא שהרי נכתב בשטר