אבני נזר יורה דעה ב

שאינו מומחה למה יאסר, הלא באמת שחט שפיר ואצלינו הוא ג"כ בחזקת ששחט שפיר והוא מובדל לנו ג"כ למה יאסר. לק"מ שהרי מה שהי' אצלינו בחזקת ששחט שפיר הוא בשביל שחשבנו שהוא מומחה. וכיון שבאמת לא הי' מומחה וחזקה והבדלה זו בטעות הי' אין זו הבדלה. למה הדבר דומה למי שטעה בסמנין ובדק לפי טעותו ואכל. ובאמת הי' לו הסמנים האמיתים ג"כ אך שהוא לא בדק בסמנים האמתים. שעבר בעשה דוהבדלתם בשוגג כיון שהבדלתו בטעות הי' לאו מידי הוא. וה"נ החזקה ששחט שפיר מחמת שטעינו בו וחשבנוהו למומחה לאו מידי הוא: ח' אבל אם לא יבדוק הסכין לאחר שחיטה אם באמת בעצם המפרקת נפגמה אינה חזקה והבדלה בטעות שהרי מה שחשבנו הסכין שאינו פגום בשעת שחיטה הוא מחמת שהי' יפה תחילה קודם שחיטה. רק אם מצאנוהו פגום לאחר שחיטה זה ריעותא שמא בעור נפגמה. ואם באמת במפרקת נפגם ואין המציאה לאחר שחיטה פגום ריעותא שוב הראי' שלנו שאינו פגום מחמת שלא הי' פגום מקודם אמתית הי'. מאחר שבאמת אין ריעותא. ואם נבדוק ונמצא פגום יהי' ריעותא בטעות. ואם לא נבדוק אף אם באמת נפגמה במפרקת הבדלה אמתית היא במה שהי' יפה מתחילה. ואנחנו חשבנו שאין כאן ריעותא שלא ידענו שאחר שחיטה היא פגומה. ולפי האמת ג"כ אין ריעותא כיון שבמפרקת נפגמה שוב אין נפקא מינה בין זה לזה כיון שבין כך ובין כך אין ריעותא והבדלה אמתית היא ולמה נבדוק ונטריף בחנם: ט) קיצור החילוק שאם באמת אינו מומחה הוי הבדלה בטעות שמה שהי' אצלינו בחזקת שחיטה יפה שחשבנוהו מומחה הי' בטעות ואין זו הבדלה, אבל בסכין החזקה היא מחמת שהי' יפה מתחילה אמתית, רק אם הי' רואין אחר שחיטה פגומה ולא ידענו שבמפרקת נפגמה הי' מבטל לחזקה, ואם באמת במפרקת נפגמה ולא נתבטל החזקה נשאר הבדלה אמתית: והנה ראי' לדברי הגאונים דצריך לבדוק אם הוא מומחה. כתב הר"ן מהא דפ"ק דפסחים (ד'.) בבעיא דהמשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק למאי נפקא מינה נישיילי' הרי דאף אם חזקתו בדוק אי המשכיר קמן צריך לשואלו. והנה גם שם אפילו באמת אינו בדוק יוכל להיות שאין בו חמץ אלא שחכמים תיקנו לבדוק מספק כמו שכתב הרב המגיד שעיקר בדיקה נתקנה על הספק. משמע לכאורה דלא כדברינו הנ"ל. אלא דמחויבין לברר כל מה שיכולין. אף שאח"כ יאסר מחמת ספק ואפשר שיאסר בחנם. שהרי שם צריך לשאול אם בדק ואם יתברר שלא בדק מחייבין אותו לבדוק ואף שאפשר שבאמת אין שם חמץ כלל ובדיקתו יהי' בחנם. ויקשה על זה ג"כ הסכמת כל האחרונים הנ"ל (אות ד') דאין חייבין לברר בס"ס אלא א"כ יכולין לברר כל הספיקות: יא) אך בירושלמי יליף בדיקה מושמרתם דהיינו דצריך שידע שאין לו חמץ וכעין שכתב הרמב"ן ריש חולין בקרא דמשמרת תרומתי דמזה מוכח דצריך שיהי' ברי לו שהם טהורין ואם לאו אסור להקריבן ה"נ בקרא דושמרתם שיהי' ברי לו שאין לו חמץ. וע"כ אף אם אינו מוצא חמץ עשה מצוה ואין ברכתו לבטלה. דמ"מ פעל בבדיקתו שידוע לו שאין לו חמץ. וא"כ אם באמת אינו בדוק לא נחייב אותו בדוק בחנם אף אם באמת אין שם חמץ דמ"מ מחויב לבדוק מקרא דושמרתם: יב) אך לכאורה אם לא שאלו למשכיר ובאמת אין שם חמץ כבר קיים ושמרתם. שלפי דעתו שהמשכיר בדקו ואין שם חמץ ולפי האמת ג"כ אין שם חמץ. וא"כ לא יצטרך לשואלו דשמא אין בדוק ואין חמץ ויטרח בבדיקה בחנם. אך להנ"ל (אות ז') דהבדלה בטעות לא הוי הבדלה ה"נ ידיעה בטעות לא הוי ידיעה שידיעתו שאין בו חמץ הוא מחמת שחשב שבדק ובאמת לא בדק. והנה שמסוגיא דפסחים מוכח ג"כ סברא הנ"ל דהבדלה בטעות אינה הבדלה וכמו שכתבתי: יג' עוד נראה לי דאפי' את"ל דמה שאנחנו חושבים שמומחה הוא אף אם באמת אינו מומחה הואיל וכדין שחט חשוב מובדל. כיון שאנחנו חושבים שכדין שחט וגם לפי האמת כדין שחט, מ"מ כיון שהשוחט עצמו יודע בעצמו שאינו מומחה ואצלו הוא ספיקא דאורייתא שמא שחט שלא כהוגן ולאו אדעתי' ואפי' באמת שחט שפיר הוי לדידי' אינה מובדלת. וכיון שאין זאת השחיטה מחיר לעצמו דומה לאינו בר זביחה בשחיטה זאת. ודומה לזה מצינו בירושלמי הובא בר"ן רפ"ב דמגילה ביודע אשורית ויודע לעז אינו יוצא בלעז. רק מי שאין יודע לה"ק אלא לעז לבד הוא שיוצא בלעז ואמר בירושלמי דמי שיודע לה"ק אינו מוציא אחרים בלעז כיון שהוא אינו יוצא בלעז חשוב לגבי קריאה זו כאינו מחויב בדבר. וה"נ כיון שלעצמו אין שחיטה זו מתיר חשוב לגבי שחיטה זו כאלו לא הי' בר זביחה. ואיך נוכל לומר דקרינן בי' וזבחת ואכלת שהרי השוחט עצמו אסור לאכול. אבל בלא בדק הסכין לאחר שחיטה שגם לגבי השוחט עצמו יש חזקה זו ומובדלת היא אין צריכין לבדוק כיון שאפשר שבמפרקת נפגמה ועכשיו כשירה הוא ואם נבדוק נאסרנה בחנם וכמ"ש. כן נראה שיטת הראב"ד וסייעתו: יד) [ולפמ"ש בטעם הראב"ד וסייעתו נראה לי דמ"ש הראב"ד ברוצה לשחוט אחרי' צריך