אבני נזר יורה דעה א

סימן א שאלה. שוחט שהרגיש שחתך במפרקת באופן שלפי דעתו אם יבדוק הסכין קרוב הדבר שימצא פגום מחמת חתיכתו במפרקת ויטריף הבהמה בחנם. אם מותר שלא לבדוק הסכין כלל. וישבר עצם בסכין וכדומה באופן שלא יוכל לבודקו עוד. ובדיקת הסכין הא אינו מעכב בדיעבד: א) תשובה. תחלה נבאר חיוב בדיקת הסכין לאחר שחיטה. לפי שיש מחלוקת בדבר. שהראב"ד בהשגות (פ"א מה' שחיטה הל' כ"ד) כתב ז"ל כבר הסכימו חכמים שאינו צריך לבדוק אלא א"כ רוצה לשחוט אחרי'. שלא אמרו בגמ' צריך לבדוק אלא השוחט ונמצאת פגומה. ואנו הי' צריך היו אומרים כן כמו שאמרו צריך שיבדוק בסמנין. וכן דעת הרז"ה שאין צריך לבדוק אחר שחיטה. וכן דעת הרא"ה בבדק הבית. וכן דעת בעל העיטור. והביא ראי' מהא דמומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו לא בדק בודק סכינו אחריו, מכלל שאם בדק תחילה אינו צריך לבדוק אחריו: כ ובכסף משנה השיב על ראיית הראב"ד. מה שלא אמרו צריך לבדוק הסכין כדרך. שאמרו צריך לבדוק בסמנים. והשיב הכ"מ דצריך משמע אם לא בדק פסולה עכ"ד. ואינני מבין זה דודאי צריך היינו לכתחילה. כדמוכיח הש"ס ריש חולין מדתני אינו צריך להיות יושב ומשמר דאף לכתחילה אינו צריך. ואמרו הטבח צריך להיות לו שני כלים וכו' אף שאינו אוסר בדיעבד ומה שכתב הכ"מ על מש"כ הראב"ד כבר הסכימו חכמים שאינו צריך. איני יודע מי המה. שהרי רש"י ורשב"א סוברים צריך עכ"ד. תמהני שהרשב"א הי' הרבה בזמן אחר הראב"ד. ואם רש"י אומר צריך לא ימנע מזה שהראב"ד ראה הרבה חכמים שלא הצריכו ג) אך לעומת פוסקים הנ"ל דסברי אין צריך לבדוק אחר שחיטה. הנה רש"י ורמב"ם ורא"ש ורשב"א ור"ן שאמרו צריך לבדוק אחר שחיטה. והר"ן הביא ראי' ממה שכתבו הגאונים במי ששחט ואין ידוע אם. יודע הלכות שחיטה דאף דאם אזל לעלמא סמכינן על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. מ"מ היכא דאיכא לפנינו בדקינן לי'. ובדיקת סכין נמי דכוותי': ד) ולפענ"ד נראה לחלק ביניהם. והוא לפי מה שכתב הנודע ביהודה (סימן נ"ז). וכן הסכימו האחרונים עי' פ"ת כללי ס"ס (אות ל"ה) בהא דרשב"א באיכא ס"ס להקל מ"מ היכא שאפשר לברר הספיקות מחויב לברר. וכתב נב"י דוקא באפשר לברר ב' הספיקות. אבל אם אי אפשר לברר רק אחד אינו מחויב לברר. אף שאם הי' מבורר שספק זה באופן האיסור לא הי' מקילין בשביל ספק שני לבד. דספיקא דאורייתא לחומרא. מ"מ כיון שעכשיו מותר משום ס"ס ואם יבורר ספק אחד יוכל להיות שבאמת הספק האחר הוא באופן המותר ונאסר בחנם. שוב אין מחויב לברר. וה"נ בבדיקת סכין לאחר שחיטה שאפילו ימצא פגומה אפשר שבעצם מפרקת נפגם אלא שנאסור מספק שמא בעור נפגם וע"כ כתב הרמב"ם הרי ספק נבילה ויוכל להיות שנאסור בחנם. ע"כ אינו מחויב לברר ה) אך לכאורה גם במי ששחט ואין ידוע אם יודע הלכות שחיטה נאמר כן. שאפי' אינו יודע הלכות שחיטה אפשר ששחט שפיר אלא שאוסרין מספק וכן כתב הרמב"ם שהיא קרוב לספק נבילה ומכין אותו מכות מרדות, ואם כן למה יתחייב לברר: אך נראה ליישב עפ"י מה שכתב הרא"ה בס' החנוך במצות הבדלה בין טהורים לטמאים בבהמות ועופות ודגים. שאם לא בדק בסמנים ואכל אף שאח"כ נודע שטהור הי'. עבר על מצות עשה דוהבדלתם בין טהורה וגו' ולהבדיל בין טהורה וגו' עיי"ש. והיינו כמו שהאוכל בלא שחיטה עבר [לבד איסור נבילה] על עשה שאינה זבוחה. כן זה עבר בעשה שאינה מובדלת והנה בקרא דולהבדיל בין טהורה וגו' איתא בת"כ אצ"ל בין חמור לערוד שמפורשים הם אלא בין טמאה לך בין טהורה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו והדבר פשוט דלאו דוקא נשחט חציו. דה"ה לכל פסולי שחיטה דצריך לברר בין שחיטה כשירה לפסולה. ונשחט חציו דנקיט. דבזה ההבדל כחוט השערה. וכן כתב בתחילת ספר שמלה חדשה דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור וקבלו רז"ל דקאי אשחיטה שצריך אדם להבדיל ולעיין שיהי' נשחט כהוגן עכ"ל. והנה למדנו שצריך שתהי' השחיטה ידוע לנו. שאם לא נדע אם שחט שפיר אף שלפי האמת נשחט כראוי מ"מ עובר בעשה שאינה מובדלת. ע"כ אם הי' אינו מומחה אף ששחט שפיר כיון שאנחנו אין לנו בירור על זה הוא ודאי איסור ולא נאסר בחנם): ואין להקשות מ"מ כיון שאצלינו הוא בחזקת מומחה וששחט שפיר. ואם באמת שחט שפיר אף