אבני נזר יורה דעה קצח

דחיוב ערב משום שעל פיו הוציא [והוא אף שנתחייב מ"מ לא חשיב נפיק מיני'] דהנה ברמ"א (סי' קע"ג) דאם באמת אינו חייב רק שאנס מטיל עליו חיוב שלא כדין יכול לומר לאחר הילך י' דינרין ומלטני מן החיוב י"ב דינרין כיון דאפשר שיפטרנו בפחות. ודוקא בחייב באמת חשיב רבית במה שפוטרו מחוב י"ב דינרין אף דאפשר יפייסנו בפחות. מ"מ המלוה נפטר מחוב י"ב דינרין והוא כנותן לו ממון י"ב דינרין. וא"כ בנ"ד ממנ"פ מותר דאין איסור מצד הלוה דאפשר יפטרנו בפחות ולא מצד הערב שנפטר מחוב. שהרי על פיו הוציא שנתחייב. וא"ת דלא נפיק מיני' אף שנתחייב. א"כ לא מטא לידי' במה שנפטר ומה שנתן לו שנפטר. זה על פיו הוציא שנתחייב: ח) ואין לומר דמשום זה לא נחייב הלוה לתת ממון למלוה כדי לפטור הערב שהרי לא על פיו הוציא ממון. דליתא דמצד הלוה אין כאן איסור כלל כמו מלטני מן האנס דאפשר שיפייסנו בפחות. וממנ"פ אין איסור לא מצד הערב שנפטר מחוב שהרי ע"פ הוציא שנתחייב. ולא מצד הלוה הנותן ממון למלוה כדי לפטור הערב כמו מלטני מן האנס וכיון שמחויב לשלם למלוה כדי לפטור הערב שוב אם פרע הערב מחויב הלוה לשלם לו מדינא דגרמי כנ"ל ע"כ אין איסור אלא באזקפי' ד' בה' דחיוב רבית חל עליו אח"כ ואז אין החיוב לטובת הלוה כנ"ל. וע"כ גם מה שנתחייב הלוה לשלם למלוה כדי לפטור הערב הוי רבית: ט) ומה שכתב הט"ז (סק"ב) דאם פרע הלוה למלוה אין איסור. היינו אם אינו פורע כדי לפטור הערב. רק להפקיע עצמו מחיוב ערבות. דאף שבדיניהם הערב הוא שלוף דוץ היינו שתחילה תובע הערב. אבל אם לא פרע הערב חוזר אל הלוה כדמשמע מכל הפוסקים. וכן כתב בחי' הר"ן להדיא [אף בתשו' הרשב"א המיוחסת לרמב"ן משמע שאין ללוה חיוב כלום]. וע"כ פורע לגוי המלוה בזמנו שלא יתרבה עליו הרבית. וכשלא יפרע הערב יצטרך הוא לשלם. וא"ל א"כ ישלם הקרן לבד. ליתא. שהגוי לא יקבל ממנו הקרן. דכל זמן שלא תבע הערב אין הלוה מחויב והוא כאחר. שאינו יכול לסלק המלוה בזוזי בע"כ של מלוה. ובע"כ של לוה יתרבה הרבית על הערב והלוה ערב בעד הכל ועוד יתבארו דברים אלו באריכות בפ"ע בעז"ה] ואין עצה ללוה לסלק הנכרי בע"כ רק ע"י שיתן המעות לערב ואם יתן לו הערב הקרן יתפסנו הנכרי בעד הרבית. ע"כ אם פרע הלוה מדעתו מותר. אבל לחייב הלוה לשלם למלוה כדי לפטור הערב אי אפשר דזה הוי רבית. ודו"ק היטב בכל זה: י) העולה מזה שדברי ריא"ז אלו ברורים בטעמן והוא לשיטת הפוסקים דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא הוי ערב. ואף להחולקים בזה נכון הדבר לשיטת הטור והרמ"א דהערב יכול לכוף הלוה לפוטרו מהערבות בזמנו. ועוד נראה לדמותו לקבלן דכתובה דמשתעבד כדאיתא בגיטין (מ"ט) אף דלא מידי חסרי' וליכא בההיא הנאה דמהימן לי' ואסמכתא הוא. אבל קבלן משתעבד אפי' בלא קנין [כדאיתא בפרק הנזקין משום דעל פיו מטא הנאה לבעל. והכא נמי על פיו של לוה מטא הנאה לגוי. והקרן והרבית שמתחייב לגוי כאילו נתן ללוה וכאילו הלוהו ללוה הקרן והרבית וליכא רבית כלל. יא) ולכאורה יש לדחות כל זה עפ"י דברי הר"ן פ"ק דקידושין שהוכיח דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך מתחייב מדין ערב. והקשה ע"ז מהא דפליגי רב ושמואל פרק השואל באמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא וקי"ל כשמואל דלא הוי שואל ויתחייב מדין ערב שהרי על פיו של זה הוציא בהמתו מרשותו. ותירץ הר"ן דשאני הכא דלא אמר ואתחייב אני לך. וכיון דאין חיוב ערב משום דעל פיו הוציא לבד. אלא משום דאמר ואתחייב אני לך. והכא מה שמחייב עצמו הלוה הוא משום שהלוה לו הערב ושוב הוי רבית. ויש להמתיק הדברים עפימ"ש הריטב"א דרבית חשבה רחמנא כמחילה באונס [כמ"ש השטמ"ק בשמו ריש איזהו נשך במימרא דרבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית] והיינו משום שדחוק ללות. וה"נ מה דאמר ואתחייב אני לך הוא באונס ולא מהני וכמו שלא אמר ואתחייב אני לך. דקי"ל כשמואל הכישה במקל והיא תבא דלא הוי שואל מדין ערב. אך בחי' הר"ן פרק השואל משמע להדיא דוקא בזרוק מנה לים הוא דבעינן ואתחייב אני לך. אבל לא היכא דמטא הנאה לבן דעת: יב' הנה כבר ביררנו דברי ריא"ז בטוב טעם, ובכנה"ג הביא דבריו בלי חולק. ע"כ נ"ל שדברי הריא"ז הם הלכה למעשה דלא כמשמעות הש"ע ונושאי כליו שהשמיטו דין ריא"ז. שוב ראיתי בחת"ס (חלק יור"ד סי' קל"ו) פסק כריא"ז והנאני: יג) ודעת הר"י קרקיזא שהביא הטור דוקא לכתחילה אסור לכנוס ערב אבל בדיעבד ישלם כל הפסד כיון דמחמתו פסיד. והטור כתב עליו ואינו נראה דכיון שיש בו צד איסור למה נחייבנו לפרוע באיסור. ודאי כל הפסד שבא מכוחו כמו שאנסו או כיוצא בזה ישלם. אבל לא נאמר לו תן רבית. ודעת הר"י קרקיזא י"ל דלא חשיב אגר נטר רק משום שהפסידו. מ"מ לכתחילה אסור דמ"מ מחמת הלואה נתחייב הלוה ונפסד וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' תרנ"א) בענין רבית דבי ר' חייא ורבית מאוחרת דאף דלאו אגר נטר. מ"מ כיון דמחמת הלואה נתחייב אסור לכתחילה. וברבית דבי ר' חייא גופי' כתבו מקצת פוסקים דוקא לכתחילה אסור. אבל בדיעבד מחויב הלוה לכתחילה לשלם. וניחא דברי הר"י קרקיזא: יד) ועוד יש לפרש דבאמת הוא רבית של תורה כשמשלם לו הלוה לתומו דלא שייך כלל דין מזיק רק כשאין הלוה מקיים מה שהבטיח למלוה. נמצא שעל ידו נפסד כמו השוכר פועלים ובאו ולא מצאו תבואה דמתחייב לשלם להם מכח דינא דגרמי וגובים מעדית כמו כל נזקין. וכשמצאו תבואה שמשלם להם אין מתחייב להם כלל משום מזיק רק משום פועל. וה"נ כשהנוה משלם להערב הרבית שהבטיח אינו מתחייב כלל מדין מזיק רק אגר נטר ואסור מה"ת. והר"י קרקיזא אומר כשבאו לדין והלוה אינו רוצה לשלם רבית אנו פוסקין שהדין עם הלוה ואסור ליתן רבית ונפקע חיוב רבית לגמרי. ממילא הלוה חייב מדין מזיק כיון שאינו משלם כמו שהבטיח ומשלם מדין מזיק ולא מדין רבית כלל. והשתא אתיא האי דאיזהו נשך כפשוטו איהו שקיל רביתא דמה"ת אסור בזה כשמשלם לתומו כנ"ל. וזה נראה נכון: טו שם ש"ך סק"א בקיבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה הר"ז מותר. וכתב הש"ך לא מבעיא