אבני נזר יורה דעה קצז

משום שאין הישראל יכול לפדותו וישראל כאיש נכרי במשכון זה. משא"כ בנ"ד שלא חל השיעבוד רק באופן שישראל יוכל לפדותו ודו"ק: סימן קצו א) סי' ק"ע מחבר סעיף א' ישראל שלוה מעות מעכו"ם ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה כו'. דעת ריא"ז דאין איסור אלא בהי' כתוב הרבית בשטר שכתוב בו שהלוה ארבעה בחמשה. אבל כתוב בו שהלוה לו ה' שכלל הרבית עם הקרן מותר: ב) ונראה לפרש דהנה קשה מה רבית הוא כשערב גובה אח"כ מן הלוה קרן ורבית. הלא הערב על פיו של לוה הוציא שנכנס ערב בעדו ושילם. וצ"ל משום דמה ששילם הערב לא הי' לצורך הלוה רק מה שנכנס ערב הי' לצורך הלוה. והרי כתב הרשב"א בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) דהמלוה מאה במאה ועשרים לשנה לא אמרינן דמתחילה נתחייב במאה ועשרים אלא הרבית מתרבה יום יום. נמצא שהעשרים שנתחייב הערב יום יום לא הי' לתועלת הלוה שכבר הלוה לו וכבר נתחייב הערב תחילה בקרן לפרוע ממנו תחילה. ואם הי' מתבטל החיוב הרבית אח"כ לא הי' המלוה גובה הקרן מלוה רק מהערב. נמצא דמה שמתחייב הערב הרבית ביום שמתחייב לא הי' לתועלת הלוה ולאו על פיו של לוה הוציא הרבית. אבל בכלל הרבית עם הקרן. וכתב שהלוה לו חמשה. הרי נתחייב כל החמשה בשעת הלואה לטובת הלוה ועל פיו של לוה הוציא כל החמשה: ג) ולכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ן בכתב לי' שטרא אדמי לא חשיב כסף דלא נפיק מיני' מידי. וכמו המקדש במלוה אינה מקודשת דלא מטא לידה מידי והכא לא נפיק מיני' מידי. וכיון דמחויב ערב משום דעל פיו הוציא. וזרוק מנה לים ואתחייב אני לך נמי חייב. והכא למה לא חשיב נפיק מיני' במה שמתחייב על פיו. אך באמת יש דיעות בזרוק מנה לים והרמ"א בסי' ש"ס הביא שני הדיעות ולא הכריע. ובאהע"ז (סוף סי' למ"ד) פסק הב"ש כהפוסקים דזרוק מנה לים לא מתחייב מדין ערב [רק בקידושין יש להחמיר]. וא"כ חיוב ערב במה שנותן לבן דעת ממון על פיו. והכא לגבי הנכרי הא חשיב ממון שהרי המקדש בשט"ח דאחרים מקודשת): ד) ואין להקשות על מה שכתבתי דלא חשיב על פיו הוציא כיון שהפרעון והחיוב שנתחייב בפועל הרבית לא הי' לתועלת הלוה מהא דכתב הרמב"ם דערב שפרע למלוה קודם שתבע המלוה את הלוה פטור הלוה מלשלם לערב דהוי כפורע חובו שלא מדעתו של לוה. ודוקא בפרע אחר שתבעו דאז הי' הערב מחויב לפורעו ע"י שנכנס בערבות בציווי הלוה. והא מ"מ הפרעון לא הי' בציווי הלוה ולתועלת הלוה. וגם מה שנתחייב בפועל בעת שלא פרע הלוה לא הי' לתועלת הלוה רק מה שנכנס תחילה בערבות. והרי דעת הרמב"ם דמשום זה לבד אינו מחויב לשלם. דאל"כ אפי' פרע קודם שתבעו ללוה נמי. דלא קשיא דחייב משום פורע חובו של לוה. דטעם פורע חוב דפטור משום מבריח ארי. ובפרק הכונס (נ"ח.) אמרינן דמבריח ארי דפטור הוא דווקא מדעתו של מבריח ולא בעל כרחו עיי"ש. והכא הערב פרע בע"כ עפ"י מה שנכנס ערב בתחילה מדעת הלוה. ולעולם דלא חשיב על פיו הוציא רק מה שנכנס תחילה בערבות. ואז לא נתחייב ברבית כדברי הרשב"א ופורע חוב של לוה לא הוי אח"כ דעיקר החוב אח"כ הי' על הערב לא על לוה ועי' ברש"י ב"מ (דף ט"ו) ד"ה ואת השבח מבעל הקרקע במ"ש דאמר לי' פרעתי את חובך: ה) ועוד יש להתיר אף להפוסקים זרוק מנה ואתחייב אני לך חייב מדין ערב. דהנה ק"ל לדעת הרמב"ן הובא בריטב"א ע"ז דמותר לומר לחבירו תן לי חמשה מאות זוז ואני אפטור אותך מחוב שיש לאחר עליך מאלף זוז כיון שאפשר שיפטור מהאחר בפחות או שימחול לו. ולמה שפסק הרמ"א (בחו"מ סי' קל"א סעיף ד') דהערב יכול לכוף ללוה לפוטרו מהערבות בזמנו. וכ"ש שאם המלוה תובע הערב אחר שתבע הלוה דמחויב הלוה לשלם למלוה כדי שיפטור הערב. וכן משמע בתוס' איזהו נשך שכתבו שאם הערב לוקח הרבית מלוה ונותן למלוה הערב עובר משום בל תקח ומחויב להשיב. ולכאורה מה בל תקח שייך בערב. הרי הלוה לא הי' מחויב כלל לערב רק למלוה והערב כמו אינש דעלמא. אלא ודאי מחויב להערב שיפרע למלוה כדי שיפטור מערבות. וכיון שמחויב הלוה לפרוע למלוה כדי שיפטור הערב. וחיוב זה בהיתר לרמב"ן כיון שאינו מחויב לפרוע דוקא רק לפטור הערב. ממילא כשלא עשה כן הלוה. והערב הוצרך לשלם מחויב הלוה משום דינא דגרמי כמו נתייאש הימנה ולא גדרה. וכן כתב הרמב"ן שלהי ב"ב בדינא דגרמי דכל דבר שמחויב לעשות לחבירו ובא לו היזק מחמת שלא עשה חייב. וא"כ אין כאן רבית כלל. דהלוה הא נתחייב לפטור הערב כדברי הרמ"א ותוס' דאיזהו נשך. וחיוב זה בהיתר כדברי הרמב"ן בע"ז דזה אינו חיוב ממון דאפשר יפטרנו בפחות. וה"נ אפשר שיפטור הגוי מקרן ורבית בפחות משיעור הקרן. ממילא כשפרע הערב מחויב הלוה לערב מדינא דגרמי: ו) אך באמת לק"מ דהרמב"ן לשיטתו כמו שהביא הש"ך דעתו שם בחו"מ דאין חיוב מלוה לערב רק אחר שפרע הערב. ולדידן דקי"ל דחייב לערב לפוטרו מערבות הא קי"ל (בסי' קע"ג) כדעת הרשב"א בתשו' (סי' תרפ"ו) שחולק על הרמב"ן וס"ל דהוי רבית. וגם חיוב זה שמקבל הלוה לעצמו לפטור הערב הוי רבית: ז) ובזה יתיישב דברי הריא"ז אף להפוסקים זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב מדין ערב