אבני נזר יורה דעה קצו

הב"י משום דמשכון יש לו דין ערב. אך לעיל כתבנו דע"כ היתר ר"ח משום דאין ישראל יכול לפדות המשכון. [ולא משום ערב דעיקר סמיכת הגוי על המשכון כמ"ש מהר"ם והראב"ן וא"כ ה"נ אפי' לא הקנה לו מותר: ב) והי' נראה לומר דטעמא דערב וטעם דאין ישראל יכול לפדות תרוייהו צריכי. דטעמא דערב לחוד לא מהני. דהתינח מצד המלוה דאינו גובה ממשכון עד שיתבע הגוי תחילה. ומ"מ יש איסור מצד הלוה שאם בא לפדות משכונו ע"כ צריך ליתן קרן ורבית אף שעדיין לא תבע הגוי. לזה צריך טעמא דאינו יכול לפדות המשכון דאמר לו ישראל לאו בעל דברים דידי את. ומשום הקרן לבד אין הישראל יכול לפדותו. וא"כ אין איסור הרבית משום שאין יכול לפדותו עד שיתן הרבית. רק שבאת לאסור משום המלוה שגובה הרבית ממשכון. ובזה שפיר אמרינן ההיתר משום דהמשכון רק ערב דאינו יכול לגבות ממשכון עד שיתבע הגוי תחילה ודו"ק. וע"כ אם אין אחריות הגוי על המשכון הי' אסור רק משום דאקני לי': ג) אך למ"ש לעיל בשיטת ר"ת דקי"ל כוותי' אף בלא טעמא דערב מותר. והא דכתב הב"י הובא בט"ז (ס"ק י"ד) טעמא דערב היינו משום דשם הישראל בעצמו השכין אותו והי' יכול לפדותו. ע"כ כתב טעמא דמשכון רק ערב אל שיעבוד הגוף דגוי ואף למ"ש לעיל דהיתר ערב אינו רק אם ישראל הערב אינו יכול לסלקו. ה"נ משום שהמשכון ערב אינו יכול לסלקו משיעבוד הגוף דגוי. ומ"מ צריך לטעמא דערב. דאל"כ הי' יכול לסלקו ודו"ק] אבל היכא דהגוי משכנו בפשיטות מותר משום דאינו יכול לסלקו. וכן משמע בתמים דעים סי' קנ"ח (תשובת ר' יצחק ב"ר אשר בעל התוס']: ד' ובריטב"א וז"ל אבל אם השאיל ישראל ערבונו לגוי והרהנו הגוי ביד ישראל לצורך עצמו ואח"כ לא פדה הגוי המשכון לפי שהוא נאנס והלך הישראל לפדותו נראה לר' שמותר לישראל ליתן לו הרבית כיון שמתחילה לא לוה הגוי לצורך ישראל אין שם שכר המתנת מעות לזה הישראל. ומה שנותן לו הישראל רבית הוי כמי שקונה ממנו הערבון. שהרי יכול לטעון איני מחזיר הערבון אלא לגוי כשיפדה ממני בקרן ורבית. ואם לא יתן רבית אמכור המשכון ואקח רבית שלי והרי הוא עכשיו כמי שמוכרו לישראל חבירו ומותר עכ"ל. הנה משמע דטעם ההיתר משום דא"צ ליתנו לישראל לפדותו ולא כתב כלל הטעם משום דאקני לגוי המשכון ודו"ק. ועי' מ"ש לקמן בזה. ה) שם ש"ך (ס"ק כ"ט) אבל אם העכו"ם השואל המשכון אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עכו"ם שילוה לי עליו מישראל ברבית כו' מותר. ואינו מובן כיון דאין זכי' לגוי ונראה דס"ל כדעת המשאת בנימין דגוי לגוי יש שליח. וע"כ דוקא בנותנו ישראל המשאיל לישראל המלוה שיזכה עבור הגוי הלוה לא מהני דישראל לגוי אין שליח. אבל בנותנו לגוי שיזכה עבור גוי אחר מהני: ו) אך בב"י מפורש בשם בעה"ת דאפי' נותנו לגוי שיזכה עבור גוי לא מהני ודוקא באמר גוי השואל תנהו לישראל המשאיל מהני ונראה דס"ל כדעת התוס' דנחשב שליח המזכה ג"כ. והרי הגוי שלוחו של ישראל ולא מהני. אך באמר גוי השואל תנהו לגוי עבורי הרי הגוי מינה לגוי האחר שליח ובכהאי גוונא חשיב שליח של הגוי לבד. וכהאי גוונא חילק במחנה אפרים. דכי כתבו התוס' דנחשב שלוחו של המזכה בשלא מינה אותו הזוכה שליח עיי"ש: ז) אך לדינא נראה אפי' נותנו לגוי שילוה עבור גוי אחר מהני. נהי דאין זכי' לגוי. מ"מ כיון דאין הישראל ממשכנו ואין יכול לפדותו הוא מותר למה דקי"ל כר"ח דכל שאין ישראל יכול לפדותו מותר. ובעה"ת לטעמי' דטעם היתר שאלה משום שהגוי קנאו במשיכה. אבל לדידן א"צ לזה כלל כנ"ל: ח) שם רמ"א אבל אם אינו אנס כו' יוכל ישראל המלוה לומר לו לאו בע"ד דידי את. דין זה מפורש בתמים דעים (סי' קנ"ח) ובריטב"א הובא לעיל לשונם שכתבו שיכול לטעון איני מחזיר הערבון אלא לגוי. ואח"כ כתבו דאם הגוי אינו רוצה לפדותו לפי שהוא אנס הישראל מחויב ליתנו לישראל לפדותו לפי שהגוי גזלן. ע"כ דהיינו טעמא דברישא שהגוי נאנס ולא פדהו היינו שלא הי' לו מעות לפדותו. אינו מחויב ליתנו לישראל לפדותו שמתחילה על דעת כך נתמשכן שרק הגוי יוכל לפדותו שהרי משכנו הגוי ובסתמא כאילו פירש שהוא יהי' הפודה. וכל זה כשהגוי רוצה לפדותו אח"כ. אבל אם אינו רוצה לפדותו ודאי על דעת כך לא השאילו דמה ירויח בזה הלא מ"מ יצטרך לפדותו בעצמו במעותיו. וכך יכול ליתן המעות לגוי לפדותו אבל אם אין הגוי רוצה לפדותו אף במעות ישראל הוי אומדנא שעל דעת כך לא השאילו: ט) עוד יש לפרש דלכאורה קשה דלמה לא יתחייב ישראל המלוה לישראל המשאיל מדר' נתן ויהי' לו זכות הגוי לפדותו. וכהא דמפורש ברמ"א סי' פ"ו בישראל שהי' לו חוב על גוי והגוי יש לו משכון אצל ישראל יכול הישראל לפדות המשכון מדר' נתן ויש לו כל זכות הגוי. ה"נ יהי' לו כל זכות הגוי לפדותו. וצ"ל דשאני הכא שהגוי אינו חייב לו כשיעור המשכון רק לילך לפדותו ולסלק שיעבוד שיש על המשכון. ואינו דומה להא דסי' פ"ו שהישראל יש לו חוב על הגוי. וכל זה כשלא נעשה הגוי גזלן. אבל כשאינו רוצה לפדותו ונעשה גזלן וחל עליו חיוב על גופו ומחויב ישראל המלוה לישראל המשאיל מדר' נתן ודו"ק: י) עוד שם ברמ"א ואם הגוי אלם [ט"ס אנס שכן הוא בת"ד ומר' והג"א] ואילו הי' בא לפדותו הי' צריכין ליתן לו בלא רבית צריך לתת ג"כ לבעל המשכון בלא רבית. ולכאורה אינו מובן הטעם כלל. ונראה לפרש לפימ"ש בשם הת"ד וריטב"א שמהם מקור דינים אלו דהטעם דמותר לישראל המשאיל ליתן רבית משום דאינו יכול לפדותו. והנה נתבאר דהא דאינו יכול לפדותו הוא בשהגוי רוצה לפדותו. אך מ"מ אף אם אינו רוצה לפדותו מותר לישראל ליתן קרן ורבית דכל זמן שלא גילה הגוי דעתו שאינו רוצה לפדותו אינו גזלן ואין הישראל יכול לפדותו. אבל אם הגוי אלם שאם הי' בא בעצמו לפדותו הי' צריך ליתן לו בלא רבית ובב"ק פרק הגוזל באנס בא כנגדו הוי הפקר עיי"ש. נמצא שלא חל שיעבוד הרבית אם הגוי ירצה לפדותו. רק אם לא ירצה ואז הרי יוכל ישראל לפדותו יחל חיוב הרבית רק נגד הישראל ואסור דכל ההיתר