אבני נזר יורה דעה קצה

חזינן שיכול למשכן השיעבוד שהי' לו על המשכון. והרי בגמ' מפורש דאינו יכול למכור הנכסים שנשתעבדו וע"כ תאמר דמ"מ השיעבוד שיש לו על המשכון יכול למשכן. או משום דישראל נגד הגוי בדיניהם דיינינן דיכול למשכן. כן אני אומר בזכות זה שיתחייב רבית בזמנו שיכול למשכנו מטעמים הנ"ל. וכיון שיכול למשכנו הרי בע"ח קונה משכון וקנה ישראל זכות זה שיתחייב לו רבית אח"כ. ואח"כ לישראל מתחייב רבית ואסור וזה שכתב הר"ן אח"כ במשכונו של גוי ביד ישראל י"א שאסור לישראל להלות עליו ברבית כיון דישראל קונה משכון. והיינו דנמצא שנתחייב הגוי הרבית לישראל למפרע: י) וכל זה לשיטת הר"ן שם דישראל מגוי קונה משכון. אבל הרא"ש לטעמי' בפרק כ"ש שפסק כרבנן דר"מ ישראל מגוי אינו קונה משכון. א"כ בבא זמן חיוב רבית גוי האמצעי הוא קונה אותו מישראל וישראל מגוי קונה אותו ומותר. וכיון דקי"ל באו"ח סי' תמ"א) כשיטת הרא"ש שם ישראל מגוי אינו קונה משכון. ע"כ קם דינא ה"נ כרא"ש דמשכונו של ישראל ביד גוי מותר לישראל להלות עליו ברבית. והוא דיעה ראשונה (דלקמן סעיף כ'). ועי' במה שאכתוב בעז"ה ברמ"א (סוף סי' ק"ע) איה"ש: יא) מעתה נבא לנ"ד דבאין אחריות על הגוי א"כ הוי מכירה זכות שיש לו במשכון. דאין לומר שמשעבד לו זכות שיש לו במשכון. שאין שיעבוד נכסי בלא שיעבוד הגוף כדברי התוס' והרא"ש במנה אין כאן משכון אין כאן. ואף את"ל דגבי גוי בדיניהם דנין אותו ובדיניהם ודאי כל תנאי קיים. מ"מ כיון שאין הגוי מתחייב כלל נראה דמכירה בעלמא הוא והרבית בא מישראל ראשון לישראל שני ועי' לקמן (סעיף י"ח). אבל כשהגוי מתחייב הרבית בא מראשון לגוי [דאף שהוא הי' לו על ישראל מלוה סתם. מ"מ כיון שכח בידו למשכן משכון של ראשון ברבית. ה"ה דמגיע לו ג"כ רבית] ומגוי לישראל שני ומותר למה דקי"ל ישראל מגוי אינו קונה משכון. ובעה"ת נראה דס"ל כהר"ן דישראל מגוי קונה משכון ומתחילה קנה כל זכות שהי' לגוי במשכון כאילו מכר לו והרבית בא מישראל ראשון לשני: יב) אך הדבר הקשה על דין המחבר שכתב אחר זה דאם ישראל הממושכן לא ידע שהנכרי הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל ומשום דלא מחזי כשלוחו. מבואר דאם ידע ג"כ אין איסור רק דמחזי כשלוחו. וקשה מדברי בעה"ת דלא משכן הראשון אצלו כדי להשכינו אצל ישראל שני וגם לא לקחו לכך. רק תחילה הי' אצלו עידן ועידנין ואח"כ משכנו אצל השני בלי שיתבע תחילה המעות אצל הראשון ולא מחזי כשלוחו כלל ואעפי"כ אסור: יג) אך לפימ"ש בביאור דברי הר"ן משום דאינו יכול לפדותו רק אצל השני מדר' נתן ניחא דהכא מיירי כשאין האחריות על הגוי דא"כ בלאו הכי מותר. וכשאין אחריותו עליו לא שייך דר' נתן שהגוי אינו חייב לישראל שני כלום ונשאר שיעבוד הגוף אצל הגוי והמשכון משועבד וערב אל שיעבוד הגוף שיש לגוי על ישראל וכל זמן שלא סילק שיעבוד הגוף שנשאר אצל הגוי עדיין המשכון משועבד וכיון שאינו יכול לפדות אצל הישראל ופשיטא שאין הישראל יכול לתובעו. ע"כ לא חשיב מלוה שלו. אבל בעה"ת מיירי באחריותו אף על הגוי דמחייב מדר' נתן שפיר אסור. דנמצא כשראשון יבא לפדות משכונו ע"כ יפדנו אצל ישראל שני כנ"ל: יד' ועיינתי בתשו' מהרי"ק מקור דין זה וראיתי שראייתו מר"ת [הובא ברמ"א סעיף ט'] שהובא במרדכי שמותר לשלח משכון ע"י שליח גוי ובלבד שלא יוכל ישראל ראשון לפדות המשכון עיי"ש. ולכאורה תמוה דמפורש בהגהת אשר"י דאם נכרי משכן משכון של ישראל שלא מדעתו יוכל ישראל לפדותו. והכא שלא מדעת ישראל משכנו. אך הוא הדבר אשר דברתי. דכיון שהמשכון ערב אל שיעבוד הגוף שיש לנכרי על ישראל לא יוכל לפדותו רק אצל הגוי שהשיעבוד הגוף נשאר אצלו: טו) שם רמ"א ישראל שחייב לנכרי חוב על רבית והנכרי הקנה אותו חוב לישראל אחר אם הנכרי מקבל הרבית ונתנו לישראל השני מותר אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית. בתשו' הרשב"א הוכיח זה מברייתא דאיזהו נשך כמ"ש הט"ז בשמו. ונראה שראייתו הי' מדאמר בש"ס שם בשלמא סיפא לחומרא. והרשב"א אזיל לטעמי' דמובא בשטמ"ק בשמו דמדינא אין הישראל שני זוכה בשביל ישראל ראשון במעותיו של גוי. ונשאר הישראל שני מחויב לגוי כשהי'. ומ"מ משום חומר רבית אסור לישראל לקבל הרבית מישראל. וכל זה לשיטת התוס' והרשב"א. אבל להטור והריטב"א דכהאי גוונא נעשה שליח אף שהמעות של גוי. א"כ באמת נתחייב ישראל שני לישראל ראשון ואין ראי' משם. ומזה ראי' ג"כ למ"ש לעיל דהרמ"א בשיטת התוס' דלא כש"ך (ס"ק ט"ז) שהעתיק דעת הטור להלכה: טז) בנקה"כ שם (סקי"ב) חולק על הט"ז ודעתו דאפי' כבר נתחייב הרבית לגוי אסור לישראל לקבלו. ומדברי הרמ"א (סעיף כ') משמע כהט"ז. וכן משמע בריטב"א הובא בשטמ"ק (דף ע"ב.) בהא דגר שנתגייר והי' לו חוב רבית על ישראל עד שלא זקף במלוה אסור. וכתב הריטב"א דיש למדין מכאן בגוי שמכר חוב רבית לישראל עד שלא זקפו הגוי במלוה אסור. ואינו דומה דשאני הכא שהישראל לא הלוה כלום, והרי היש למדין אין להם ראי' רק שיאסור לקבלו מישראל דומיא דגר שנתגייר דאין כאן אמצעי גוי ואעפי"כ התיר הריטב"א. וברור כדעת הט"ז: סימן קצה א) סעיף י"א מחבר. אם ישראל השאיל משכונו לעכו"ם ללות עליו ברבית לעצמו ומשכנו הנכרי מותר לישראל להלות לנכרי עליו ברבית ואפי' הלך לו הנכרי ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית מותר. בחי' הר"ן ובטור מפורש הטעם משום דאקנויי אקני לגוי במשיכה. מיהו טעם זה צריך הרמב"ן לטעמי' דחולק על הר"י בדין השולח משכונו ביד גוי ללות עליו אבל למה דקי"ל (בסעיף ט"ו) דלמ"ד אין שליחות לעכו"ם אף לחומרא מותר. א"כ הכא דגוי לצורך עצמו לוה וליכא שליחות בפשיטות מותר. ואפשר דנ"מ אם אין אחריות כלל על הגוי דבזה אין המשכון ערב לבד רק לוה. וטעם היתר נתינת משכון לישראל עבור גוי כתב