אבני נזר יורה דעה קצג

ו) אלא אפי' לדעת הרמ"ה שהביא הטור שם (סעיף כ"ה) דבערב נוהג דין השבת העבוט. מ"מ ודאי לא אמרה תורה בע"ח קונה משכון אלא כשהבעל המשכון חייב הוא קונה אותו בחובו שיש לו עליו. אבל כשאינו חייב והוא רק ערב אם לא יפרע הגוי איך יקנה אותו עכשיו קנין עצמי אף אם לא יתבע הגוי. וזה פשוט וברור. הנה ביארנו ת"ל דברי הרא"ש יפה במ"ש דלר"ת מותר בפשיטות. וזה דברי ר"ת שהביא בהגה לקמן: ז) איברא א דקשה ע"ז דהא הרא"ש הוא הסובר לקמן (סעיף י"ז) דאפי' אחריות גם על השליח מותר עי"ש בש"ך (ס"ק נ"א). ע"כ דס"ל המשכון עכ"פ דין ערב קבלן עליו. וא"כ איך מותר משכונו של ישראל למלוה ישראל. הא בע"ק לישראל עבור נכרי לכ"ע אסור כדלקמן סי' ק"ע [לבד הרשב"א בתשו' המיוחסת שמתיר גם בזה ודעת יחידית היא] בש"ך סק"ג: ח והנראה לי בדעת הרא"ש דאזיל בשיטת מהר"מ רבו וכן משמעות דברי הראב"ד בתמים דעים סי' מ"ז] בחו"מ (סי' ע"ב) בב"י ובסמ"ע (ס"ק ק"י) דמשכון לנכרי כמו ערב שלוף דוץ [וזה שכתב הרא"ש בפסקיו שהעכו"ם סומך על משכונו ומתיר לקמן (סעיף י"ז) אפי' אחריות על השליח ג"כ כיון דמה שמלוה הגוי הוא רק מחמת המשכון ולא מחמת ישראל השליח. וכיון דלאו בגרמת השליח הלוה לו לא חשיב השליח מלוה. דכל הטעם שחשיב השליח מלוה כיון דמחמתו הלוה לו המשלח וכמ"ש באריכות לעיל]. ומכל מקום ניחא הא דמתיר ללות על משכון ע"י שליח גוי דהרא"ש לטעמי' בקידושין בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן. דהטעם דאי אפשר לחול שיעבוד נכסי בלא שיעבוד הגוף. וא"כ אי אפשר למשכון של ישראל להשתעבד לישראל שני כיון שהישראל עצמו אינו חייב לו רק שיהי' ערב לשיעבוד הגוף שיש לו על הנכרי: ט) ואף דישראל המלוה לנכרי בדיניהם דיינינן לי' דאזיל בתר משכון. מ"מ כיון שבאמת המשכון של ישראל אי אפשר למשכונו להשתעבד בלא שיעבוד גופו רק שיהי' ערב לשיעבוד גוף הנכרי. אבל בהא דלקמן (סעיף י"ז) בשנכרי הוא המלוה בדיניהם עיקר שיעבוד על המשכון ומותר. ואף אם תאמר דאף שגובין תחילה ממשכון מ"מ אין הגוביינא רק לפרוע שיעבוד גוף הנכרי. מ"מ כיון שעיקר סמיכתו על המשכון לא חשיב ישראל השליח המלוה (כמ"ש בשני חצאי מרובע באות ח'). ועוד דמ"מ כיון שאינו יכול לתבוע השליח תחילה. א"כ השליח כשפורע חובו של לוה הוא פורע: י) וכל זה הרא"ש והר"ת לטעמייהו בפ"ק דקידושין שמדמים הנותן לחבירו מתנה ונתן לו משכון עליו לקידושין דאינו מתחייב דאין שיעבוד משכון בלא שיעבוד הגוף. אבל דעת הרמב"ן והרשב"א שם דבאמת מתחייב המשכון רק משום דאגיד גבי' דבעל לא הוי קידושין. ומזה למדו דכתב לה שטרא אדמי אינה מקודשת. וכן פסק הרמ"א באהע"ז (סי' כ"ט). הרי דס"ל דבאמת משתעבד המשכון. וכיון שבדיניהם המשכון ערב שלוף דוץ ואינו יכול לתבוע הנכרי רק המשכון ואסור וכדלקמן סי' ק"ע דאסור ישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי כיון דבדיניהם אינו יכול לתבוע הנכרי. ה"נ בזה: יא) ואמנם כי באהע"ז הקשה הח"מ על הרמ"א איך החליט לקולא כדעת הרמב"ן ורשב"א. וכתב דהוי ספיקא דדינא. וא"כ גם נ"ד הוי ספיקא דדינא דלהרמב"ן ורשב"א הוי רבית של תורה. וע"כ כתב בחי' הר"ן שהרמב"ן לא רצה לסמוך על היתר דאקנויי אקני לי'. והיינו משום דלהרמב"ן כשלא הקנה לו הוי איסור תורה החמיר. והר"י בעל התוס' לטעמי' בקידושין כנ"ל. וא"כ כל סעיף זה צ"ע לדינא: יב) ואף דלקמן (סעיף י"ז) פסק המחבר כהר"ן בחי' דמשכון מישראל לנכרי רק ערב. הלא כתב הש"ך שם דהיינו כשהמשכון אינו טוב. כל כך. אבל כשהמשכון טוב הוא קבלן. וכן כתב הראב"ן סי' קי"ב כמהר"ם דדינא דגוי דאזיל בתר משכון כמהר"ם. והסמ"ע בסי' ע"ב תמה על המחבר שהשמיט דברי מהר"ם והש"ך שם יישב דהמחבר לשיטתו לא הי' צריך להביאו. ועל רמ"א קשה קצת עיי"ש. א"כ דברי מהר"ם וראב"ן אלו הלכה. וא"כ סעיף זה צ"ע לדינא. ואולי כל ההיתר משום דהישראל אין יכול לפדות המשכון. וחשיב לגבי דידי' כאילו מכרה מעתה ולקמן נדבר מזה בעז"ה: יג) ברמ"א שם ולכן כתבו בשם ר"ת וכו'. במרדכי מפורש דאין היתר רק אם הישראל אינו יכול לפדות המשכון עיי"ש. והיינו משום דהמשכון ערב לשיעבוד הגוף דנכרי. ואין הישראל יכול לסלק שיעבוד הגוף דגוי. וראי' לזה דאין לוקח יכול לסלק את המלוה בזוזי ורק בטענה דמעלה בדמים כדאיתא בכתובות (צ"א:) והוא ג"כ מטעם זה דאין יכול לסלק שיעבוד הגוף דלוה בע"כ של מלוה דהילך מנה והתקדשי לפלוני הוא מדין עבד כנעני דקבלת רבו גרמה לו. וידוע דברי הרשב"א דנתינה בע"כ לא חשיב קבלה למקבל. ולדעת הפוסקים דהילך מנה מדין שליחות. י"ל בטעם דאין לוקח יכול לסלק. משום דלא הוי זכות ללוה דסוף סוף יצטרך לשלם ללוקח משום אחריות. ובנ"ד פשיטא דלא שייך שליחות וזכי' לגוי. וע"כ סתם רמ"א ולא כתב שהתנה עמו שלא יוכל לסלק. משום דמסתמא הכי הוא כמ"ש: מקום מדכתב הר"ת דאין היתר רק אם ד יד) ומכל לא יוכל לסלק נ"ל ללמוד דהא דמותר לישראל להיות ערב לישראל עבור גוי. דוקא באין הישראל יכול לסלק הישראל כדי לפטור עצמו מאחריות הרבית. ומסתמא הכי הוא דאין ישראל המלוה מחויב ליקח ממנו פרעון דכל זמן שלא תבע את הגוי אין הערב מחויב לשלם לו. וממילא מחויב הערב לפרוע לו כל הקרן והרבית שעולה על הגוי כשהגוי אין משלם לבסוף. אבל אם התנה שיכול לסלק. אסור ליקת רבית שעלה מאותו הזמן שהי' יכול לסלק ואילך. דהא משכון נמי דין ערב יש לו לר"ת. ואפי' הכי אם הישראל יכול לפדות אסור: טו) והטעם בזה ברור כיון שיכול לפדות וכשאינו פודהו ועי"ז ניתוסף עליו חיוב שעולה בכל יום חשיב אגר נטר. דע"י שאינו פורע עכשיו הוא צריך לשלם אח"כ יותר. ואינו דומה לערב דנותן שכר עבור שממתין ללוה אבל זה שכר מה שממתין לו הוא נותן. וא"כ בערב נמי אם יכול לסלקו להפקיע עצמו מערבות כשמשלם אח"כ הרבית שעלה מזמן שהי' יכול לסלקו ואילך אסור: