אבני נזר יורה דעה קצא

(סקי"ד) דלר"ת אפי' בשליחות מותר. הא הישראל כופה לגוי וגוי לישראל ומחזי כרבית: ב' והנראה לי בזה דבר חדש דישראל שהלוה לגוי לשלם בכל חודש רבית כך וכך. וגוי זה הלוה לישראל שני ג"כ בכל חודש כך וכך ולית לגוי נכסי כיון דהשני משועבד לראשון מדר' נתן. ופסק הש"ך (סי' פ"ו סקי"ד) דאם ידע השני שמלוה שלו חייב לאחר ושילם למלוה שלו חייב לשלם שנית לראשון. נמצא דהרבית שעולה לאחר חודש ראשון למלוה ראשון הוא מתחייב. שהרי השני אינו יכול לתבוע ממנו. וגם אינו יכול להרויח לו זמן אם ירצה הראשון לגבות. נמצא שבשכר שמרויח לו ישראל הזמן הוא מתחייב לו רבית והוא מלוה שלו. וכבר פסק הרמ"א (בסי' פ"ו סעיף א') דגם באמצעי נכרי איכא שיעבודא דר"נ ואסור: ג) והא דלקמן (סעיף ו') מבואר בריטב"א דלא הלוה האמצעי ללוה אחרון לשלם כל חודש. דא"כ לא הי' צ"ל בשלמא סיפא לחומרא או לאוקמי בנשא ונתן ביד עיי"ש. וע"כ מותר. או י"ל דמיירי באית לי' נכסי לאמצעי. והכא במתנה לשלם כל חודש ולית נכסי לאמצעי הגוי ע"כ אסור. רק בלקח הגוי האמצעי משכון מותר דכתב בתשו' מהר"מ הובא ביתה יוסף (סי' ע"ב) ובסמ"ע שם (ס"ק ק"י) דמשכון לנכרי כמו ערב שלוף דוץ ועיקר שיעבודו על המשכון. והרי המשכון ביד הגוי ולא משתעבד לראשון מדר"נ ודו"ק: ד) שוב ראיתי שדבר זה טעות דכיון שהישראל ראשון יש לו ההלואה אצל האמצעי ברבית. הרי לא הגיע זמנו לגבות. והי' האמצעי יכול לגבות המעות אצל לוה שלו ולא הראשון. ע"כ שפיר שייך הרבית מלוה אחרון לאמצעי. וע"כ הא דסעיף ו' בכל ענין אפי' במתנה לשלם כל חודש ואפי' לית לי' נכסי לאמצעי. ודברי הרמ"א צ"ע. שו"ר בשערי משפט הקשה על הש"ך (סקי"ב) מהרמ"א כמו שהקשיתי עי"ש: יש ללמוד ממה שכתבתי דאם ישראל הי' לו ה) אך מלוה אצל גוי והגיע זמנו וגוי זה אין לו נכסים רק הלואה ברבית אצל ישראל שני וישראל זה בא לגבות הקרן והרבית שאצל הישראל שני על חובו שחייב לו הגוי שיעור הקרן והרבית דאסור ליקח הרבית שעלה אחר שהגיע זמנו של ראשון. אך אם הי' לו משכון לגוי מישראל שני לא שייך דר' נתן ויכול לגבות ישראל ראשון משני [לאחר שמחזיר לו העכו"ם המשכון] הקרן והרבית ודו"ק: סימן קצא א) שם ש"ך (ס"ק ט"ז) וכתב הטור דאף לר"ת אם ישראל שני מקבלם בשליחות ראשון אסור. ולפענ"ד שבמכוון השמיט הרמ"א דברי הטור אלו דהנה קשה לי על הרמ"א (סעיף ה') שכתב דאף לר"ת אין היתר אם ישראל ראשון כופה הגוי וגוי כופה ישראל. הלא מפורש בתוס' דלר"ת למסקנא גם סיפא בנשא ונתן ביד ואי לא נונ"נ ביד מותר אף שהעמידו אצל ישראל וישראל מישראל שקיל. כ"ש כשנוטל מנכרי ונכרי מישראל: ב) וצ"ל משום דלהתוס' בשיטת ר"ת אין הישראל שני מתחייב לראשון כיון דאינו קונה המעות עבורו דחשיב שליחות לנכרי ואינו מתחייב לישראל ע"י מעות הגוי ונשאר לישראל החוב שהי' לו אצל הגוי והגוי אצל ישראל. והאי העמדה לא הועיל כלום. והרי נשאר הלואה ראשונה שבהיתר גמור. וע"כ אפי' ישראל נוטל מישראל מותר כיון שנוטל עבור הגוי שבהיתר גמור. משא"כ בזה שתחילת הלואה הי' באופן דמחזי כרבית דישראל כופה הגוי והגוי ישראל: ג) והרא"ש והטור דס"ל דאם שני מקבל בשליחות ראשון אסור. הרי דלא ס"ל כתירוץ התוס'. וכבר כתבנו (בסי' קפ"ח אות ד') דהטור לשיטתו (וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין דס"ל בעבד כנעני מהני אפי' בע"כ של עבד. וע"כ האחרון מתחייב לראשון בלא שליחות. אך מ"מ מותר כיון שהגוי הלוה לו כמ"ש הריטב"א: ד) ולפי זה מוכח דלא כהגהת מרדכי שברמ"א (סעיף ה') אלא דאפי' באשראי מותר אף דהראשון כופה לגוי וגוי לישראל שני. דמוכח כן מקו"ח דישראל לוקח מישראל. ולר"ת למסקנא מותר דלשיטתו הרי ישראל שני מתחייב לישראל ראשון ואעפי"כ מותר וע"כ באמת כתב הב"י דלהרא"ש והטור בכל ענין מותר דאזלי לטעמייהו כנ"ל. וע"כ הרמ"א דפסק כהגהת מרדכי דבאשראי אסור. ע"כ דס"ל דאין אחרון מתחייב לראשון בלא שיזכה תחילה המעות לראשון. וא"כ קשה קושיית התוס' דיעשה ישראל שני שליח לראשון וע"כ דבכה"ג חשיב שליח לנכרי ודלא כהטור. וע"כ אפי' שני מקבלו בשליחות ראשון מותר ודו"ק: סימן קצב א) סעיף ז' מחבר ישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור. דין זה אף שכתבו הטור בשם הרא"ש לפענ"ד אינו מוכרח שכן דעת הרא"ש. והגם שבפסקיו כתב וליכא איסורא לגבי מלוה דלא ידע. מ"מ כיון דלמלוה אין איסור גם ללוה אין איסור כמ"ש התוס' (דף ע'.) בענין מעות יתומים. וכן כתבו הפוסקים בענין להלות למומר. וכ"ש ברבית דרבנן דאין איסור ללוה רק משום לפני עור בשעת נתינה. והכא בשעת נתינה מותר למלוה אפי' יודע אז: ב והנה בתשובותיו דבריו סותרים זא"ז שבסי' המתחיל את אשר תמהת כתב דליכא איסורא רק ללוה ולא למלוה. ובסי' י"ח כתב וליכא איסורא לא ללוה ולא למלוה. וכיון שדבריו סותרים זא"ז בדרבנן נקטינן להקל. ועוד דגם בתשו' האוסרת לא אסר רק במשכון כי שם כתב הטעם שלא יאמין לו המלוה. וכן כתב שם בכמה תשו' ההיתר במשכון או משום שאינו מאמינו או משום דישראל אקנויי אקני כדלקמן סעיף ט' ובש"ך (סק"כ). וא"כ הלוה יודע בעצמו שהמשכון שלו ולא הקנה לו עושה איסור. אבל שלא במשכון כיון דליכא איסור למלוה. דבלא ידע לא אמרינן יש שליחות לגוי לחומרא. גם ללוה אין איסור כנ"ל. [ובזה יש ליישב קצת סתירת דברי הרא"ש ולומר שבסי' י"ח מיירי שלא במשכון שכן תשו' ר"י דמייתי שם הוא בהלואה גרידא. אך מסוף דבריו יראה דבמשכון קאי עיי"ש]: