אבני נזר יורה דעה קצ

ולא התנה הערב עם המלוה שיתנה עם הלוה שיתחייב אליו. וע"כ כיון שעפ"י הערב שנתחייב למלוה נתן המלוה המעות ללוה כיון דמחמת הערב הגיע אליו המעות כאילו הערב נתן לו המעות כיון דמחמתו ובהוצאת ממונו בא אליו המעות. וכמו בכלב רץ אחרי' כיון דמחמתו ובהוצאת ככרו הגיע לה הנאה שניצלת חשיב שהוא עשה ההצלה ומקדשה בכך כנ"ל דברי הרשב"א. וע"כ הערב מתנה עם הלוה שיתחייב לו בהנאת הממון שבא לידו כאילו הוא הלוה לו הממון ושפיר חשיב רבית: י) אבל בנ"ד שהעמיד האמצעי את הלוה האחרון אצל המלוה ראשון שהוא יתחייב לראשון קרן ורבית. ועי"ז פוטר המלוה ראשון את האמצעי אבל כל זמן שאין הלוה אחרון מחויב לראשון לא פטר את האמצעי שאין כוונת הראשון הלואת הלוה אחרון רק שיתחייב לו קרן ורבית. וא"כ אין הראשון יכול להתנות עם האחרון שיתחייב לו קרן ורבית משום שעפ"י דיבורו אל האמצעי הגיע אליו המעות דכיון שעדיין כל זמן שהאחרון לא נתחייב לראשון לא פטרו לאמצעי. והוי דברים לבד: יא) ובודאי מי שביקש לאחד שיתן ממון לאחר והועיל אצלו דאין האחר מחויב למי שביקש ככל הנאת הממון דאין לו אלא שכרו פעולת הבקשה. ה"נ כיון שלא פטרו הראשון. ואין הראשון יכול להתנות עמו שיתן לו קרן ורבית דלא חשיב כלל שמלוה לו הראשון. וע"כ האמצעי מתנה עם האחרון שיתן קרן ורבית לראשון לדעת הריטב"א כדין הילך מנה ולהתוס' האחרון מתחייב לאמצעי. ומשני באמר תנם ע"ג קרקע והפטר היינו שיזמין המעות לשני ליטלו בחנם. וכיון שהגיע הנאה אל השני מכח הראשון ובהוצאת ממונו חשיב שהוא הלוה לו כמו ערב שלוף דוץ דחשיב מלוה כיון שבהוצאת ממונו הגיע ממון ללוה. וכן באמר תנם לפלוני והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית [דמדאורייתא מותר רק מדרבנן מחזי כשני הלוה לו] היינו ג"כ דכיון שפטר הראשון את האמצעי תיכף אף קודם שנתחייב לו האחרון שפיר חשיב בהוצאת ממונו הגיע לשני הממון ויכול להתנות עמו: יב) ואם אמר תנם לפלוני ואני אתנה עמו ולא אמר בפירוש והפטר. לכאורה יש לדמותו להא דקידושין (ח':) התקדשי לי במנה תנהו לפלוני דמפורש ברש"י ותוס' דאי לאו דהוא כמשטה בו היתה מקודשת. והכא כיון דלאו כמשטה הרי נפטר האמצעי אך י"ל כיון דלא אמר בפירוש והפטר ואני אתנה עמו דמשמעות זה דיפטור קודם אין דעתו לפוטרו עד שיתחייב' לו השני וא"כ אינו יכול להתנות עמו כנ"ל. ובזה נשלם הפתיחה: סימן קפט א) סעיף א' ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפי' כתב ישראל שני שטר לעכו"ם בשמו אסור. וברמ"א דהוי רבית קצוצה. ואף דלא נתחייב הרבית רק אח"כ יום יום ואז הוא חוב של נכרי. מ"מ כיון דמחמת קציצת ישראל נתחייב לו הוי רבית קצוצה. ועי' בחוו"ד משום שאין יכול לסלקו בתוך זמן עיי"ש. וכן בסעיף כ' בהגה דאם הי' לנכרי חוב על ישראל אם אינו יכול לסלקו בתוך הזמן מותר לישראל אחר לקנות ממנו. ואף שהרבית אצל ישראל מתרבה מ"מ בתר קציצה אזלינן: ב) אך יש לעיין דלקמן (סי' קע"א) בנתגייר הלוה או המלוה מבואר שם דהרבית שעלה עליו לאחר שנתגייר הוי רבית קצוצה (וא"ל דהתם משום שהוא הי' המלוה. דא"כ רבית שעלה עליו קודם שנתגייר נמי] וכן בסי' זה סעיף ד' עכו"ם שמלוה לישראל על מנת שיתן הרבית לישראל מותר. משמע הא אם מתנה שיתן הקרן והרבית לישראל אסור אף שקצץ עמו נכרי וא"כ להיפוך נמי בקצץ ישראל שיתן הקרן והרבית לנכרי אמאי הוי ר"ק: ג) הנה לעיל (סי' קנ"ב אות י"ב) הקשיתי על דברי רמ"א אלו דאי אפשר לומר דמה שנתן לנכרי כאילו נתן אליו שהרי לא נתחייב כלל אליו רק לנכרי. רק נתינת השטר שנתן לנכרי כאילו נתן אליו והרי השטר הי' על הקרן והרבית. ובשעת נתינה לא הי' שוים רק כשיעור הקרן. ואח"כ בשעת פרעון לאו עפ"י המלוה פרע. שהרי אז אינו חייב כלל למלוה ועיין מ"ש שם. וכעת נ"ל דמ"מ הוי נשך ללוה בגרמתו דמלוה. וא"ל דכיון דלא נתן למלוה לא הוי תרבית. ובריש איזהו נשך אמרינן דמדאורייתא ליכא נשך בלא תרבית. לא קשיא דמה שנתן שטר לנכרי בשליחות המלוה כאילו המלוה שעבד נכסי הלוה לנכרי [ועי' רש"י ב"ב דף קע"ג: בד"ה גמר ומשתעבד] דמתחייב המלוה לשלם ללוה מדינא דגרמי. כשאינו משלם זה תרבית. ודו"ק: ד ובזה מיושב מה שהקשיתי שם על הגאון רעק"א ז"ל שהרי שמעון לא גבה האלף ר"ט רק שאול לאחר שמת שמעון. ולפימ"ש מיושב דכתב הנמק"י דאש שיצאה מבית בעלים והזיקה אחר מיתתו נתחייבו נכסים למפרע. וה"נ כיון שחייב מדינא דגרמי על נתינת השטר ליכין ולא שילם הרי לקח רבית תיכף דכשפרע אח"כ אגלאי למפרע דחייב מדינא דגרמי בשעת נתינת השטר לולי שכר הלואה. נמצא שלקח תחילה בשכר הלואה מה שלא שילם החיוב גרמי ומנכין לו מקרן ודו"ק: מ"ש (בסי' קס"ו אות י"ט) במלוה ה) ונסתר שנתן חובו לגוי דלמאן דלית לי' דשמואל והחוב לגמרי לנכרי אינו עובר בבל תקח מאתו. ולפמ"ש הא ליתא כיון דלולי הלואה הי' חייב מדינא דגרמי שהרי נתחייב למלוה על פיו והמלוה נתנו לנכרי. והרי מכח המלוה בא לו היזק. וכשאינו משלם הוי נשך ותרבית ודו"ק: סימן קצ א) שם סעיף ה' ברמ"א אבל אם אית לי' לעכו"ם משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות ישראל ראשון לכ"ע שרי. תמוה דכיון דלא עשה בשליחות ישראל משכון למה הלא כתב הש"ך סקי"ב דכשאינו מלוה בשליחות לא מחזי כרבית אף אם כופה הגוי והגוי כופהו. וא"ל דהוא ויו המחלקת והא דלא עשה בשליחות ישראל פירושו או לא עשה בשליחות ישראל באין לו משכון. דא"כ איך כתב הש"ך