אבני נזר יורה דעה קפט

סימן קפח פתיחה לסי' קס"ט א) ב"מ (דף ע"א ע"ב) בתוד"ה בשלמא תימה אמאי לא הוי רבית גמור שהרי נעשה ישראל שני שלוחו לקבל חובו מידו של נכרי. ועיין מה שתירצו דכיון שהממון של נכרי אי אפשר שנעשה שלוחו של ישראל לבד. והנה הטור בשם ר"ת חולק על זה שכתב דאם נעשה שלוחו של ישראל המלוה ראשון באמת אסור. ונראה דהא דפשיטא להו להתוס' בקושייתם שנעשה שלוחו. משום דאל"כ במה יתחייב ישראל שני לישראל ראשון כיון דאין שליחות לנכרי: ב) אך נ"ל עפ"י המבואר בפ"ק דקידושין בהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. והנה הא דמהני בעבד כנעני כסף ע"י אחרים. איתא שם בסוגיא דאפי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד מהני אפי' שלא מדעתו של עבד משום דקבלת רבו גרמה לו. וע"כ מוכח דהילך מנה מהני אפי' בלא שליחות דבקבלתה לבד מקודשת. והנה בפ"ק דגיטין בהא דנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ולכאורה במה משתעבד לאחר. וע"כ לומר ג"כ מדין הילך מנה והתקדשי לפלוני. ומהתם נמי מוכח דלאו מדין שליחות. דאי מדין שליחות א"כ כדפריך אלא מעתה הקנה לנולדים כו' ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל כו' מאי שיאטי' דר"מ כאן דכיון דליתנהו בשעת מתן מעות למי נעשה שליח. ואפי' הי' בעולם אלא שהי' קטנים אז ג"כ לא יועיל. אלא ודאי דאומר הילך מנה והתחייב לפלוני ג"כ מהני ואפי' בלא שליחות ודו"ק: ג) וע"כ אי לאו דלחומרא יש שליחות לנכרי הי' מותר אף בהעמידו אצל ישראל דישראל שני אינו נעשה שליח לראשון. ומ"מ מתחייב לראשון דנכרי אומר לישראל שני הילך מנה והתחייב לראשון קרן ורבית ומהני כנ"ל. ומ"מ אין איסור שהרי הישראל לא הלוה לו כלל. והיינו דפריך אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו דשקיל מיני' רביתא שהרי הישראל הלוה לו שיתחייב לנכרי קרן ורבית. וזה מהני מדין עבד כנעני ואסור דמה שמתחייב לנכרי על פיו כאילו מתחייב לו מדין ערב ואסור. ובסיפא אסור לחומרא דמדרבנן לחומרא יש שליחות. וחשיב כאילו הישראל הלוה לו. שהרי הנכרי הלוה לישראל על פיו של ישראל ראשון שפטרו מחמת שהלוה לישראל שני כדי שיתחייב לראשון ודו"ק. זה נ"ל בשיטת ר"ת שוב מצאתי הדברים בריטב"א בקצרה עיי"ש: ד) ולהתוס' צ"ל דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דלמה דקי"ל כרבנן דאמרו זכות הוא לעבד לא מהני כסף ע"י אחרים בע"כ דעבד. דלדידהו הא דמהני כסף ע"י אחרים הוא רק משום דזכות הוא. וכן כתבו רש"י והתוס' בקידושין (כ"ג.) בתוד"ה ר"ש אומר עיי"ש. וע"כ אי אפשר ללוה אחרון להתחייב למלוה ראשון [אלא א"כ יזכה בהם לוה אחרון למלוה ראשון. דבלא זכי' אי אפשר] כיון שאחד מהם גוי ברישא מלוה ראשון בסיפא האמצעי. ואי אפשר שנעשה אמצעי שליח למלוה ראשון. והריטב"א לשיטתו בפ"ק דקידושין דחולק על רש"י שפירש שהשני שלוחו אלא דאפי' אין השני שלוחו מקודשת עיי"ש. וכן דעת הטור בסי' זה שכתב להדיא דאם האמצעי גוי יכול אחרון לזכות לראשון דלא כתירוץ התוס'. והיינו דהטור לשיטתו דבעבד כנעני מהני אפי' בע"כ דעבד. וע"כ לא קשה קושיית התוס' וכתי' הריטב"א: ה) ומכל מקום בהא התוס' מודים דאם ישראל הלוה לחבירו שיתחייב קרן ורבית לגוי בשטר הוי ר"ק כמפורש בסעיף א' בלי חולק. וכן להיפוך אם הגוי הלוה לישראל כדי שיתחייב לישראל אחר קרן ורבית מותר כמפורש בריטב"א: ו) אך לכאורה קשה ע"ז מהא דאיתא שם בגמ' ובש"ע (סי' ק"ע) בישראל נעשה ערב שלוף דוץ לנכרי עבור ישראל אסור. דישראל מישראל שקיל רביתא. דערב נתחייב לגוי ולוה לערב. וקשה להתוס' במה נתחייב הלוה לערב כיון דהלוה לא קנה המעות עבור הערב. [ויחזור] ויזכם לעצמו מערב] דחשיב שליחות לנכרי להתוס' ואי משום דערב על פיו הוציא ונתחייב לגוי הלא נתחייב לגוי גם רבית. ואם אתה חושב מה שנתחייב לגוי ופורע לו שעפ"י הלוה עשה זאת וכאילו נתן זה ללוה. א"כ הרי נתן ללוה גם הרבית שנותן לגוי. ומה שהלוה הוא נוטל. ואין כאן רבית מלוה לערב כלל: ז) ולשיטת הריטב"א דנתחייב לערב בהלואת הגוי מ"מ הו"ל כאמר לו הגוי אני מלוך מעות שהתחייב לישראל הערב קרן ורבית דמותר כדברי ריטב"א הנ"ל. גם צריך להבין הא דמשני הש"ס באומר תנם ע"ג קרקע והפטר. ומפורש בתוס' שהלוה נוטלו בצווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית. וקשה איך יתחייב לו כיון שהגוי לא קנה המעות. וכן בתוס' כשהגוי אומר לו תנם לפלוני והפטר ואני אתנה עמו שיתן לו קרן ורבית איך יכול להתנות עמו. הלא הגוי לא נתן לו שום מעות: ח) וליישב נראה עפימ"ש הרשב"א קידושין (ח':) באמר לה התקדשי בככר תנהו לכלב רץ אחרי' דמקודשת בההיא הנאה דמצלי נפשה מיני' גמרה ומקניא נפשה. וכתב הרשב"א דלאו בככר שזרק לכלב מקדשה. אלא מחמת הנאת הצלה דשוה לדידה פרוטה עיי"ש. הרי דהנאה שבא לה מחמתו חשיב שהוא עשה לה הנאה זו. (ואף דלכאורה יש לדמותו לשיסה בו הנחש וכלב דחשיב גרמא ולא מחויב משום מזיק. וה"נ לא יחשב מהנה. אך באמת בשיסה דפטור משום דאין הנאה לנחש וכלב בנשיכה ע"כ לאו ברי הזיקא. וע"כ המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו חייב אפי' ברה"ר מטעם אדם המזיק. וכמו שביאר זה האבן העוזר בסי' שכ"ח. וה"נ ודאי אם פייס הכלב בדברים לבד שלא ישכנו הוי גרמא לבד. ואי אפשר לקדשה בהנאה דמטא לה אלא אם כן קידשה בשכר פעולת הפיוס. אבל בזרק לו ככר. דומה למעמיד ע"ג קמה דחשיב ברי הזיקא דודאי יאכל להנאתו. וה"נ ודאי ינית האשה שאין לו הנאה בנשיכתה וירוץ אחר הככר וברי הנאתה ולאו גרמא הוא וחשיב נתינה]. ומ"מ נראה דהיינו דוקא בשהככר שוה פרוטה. אבל אם אינו שוה פרוטה אף שההצלה שוה פרוטה לא חשיב שנתן לה פרוטה. שהרי אם היתה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו: ט) ונשוב לנ"ד דבערב שלוף דוץ אין הגוי המלוה מתנה עם הלוה שיתחייב לערב דמה איכפת לי' בזה. שאף אם לא יתחייב הלוה לערב יתחייב הערב אליו שהערב אמר למלוה תן לו ואני ערב