אבני נזר יורה דעה קפח

כגבוי דמי הא עבדי' לאיסורא. וקשה טובא חדא מה שפירש"י והתוס' דהכא במאי עסקינן כשלא גבה הרבית. והעיקר חסר מן הספר. דנצטרך לומר דלא מיירי מלאו דאל תקח מאתו דמיירי בו עד השתא. רק מלאו דלא תשימון. והא דשומא מילתא קאמר לה הש"ס בסוף הסוגיא ומתחילה לא מיירי כלל משומא. ועוד דמקשה אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדי' לאיסורא. ואיך הוא עומד. אדרבא אינו עומד לגבות מחמת איסור רבית. ובכל מקום אמרינן כל העומד לזרוק כל העומד לשרוף מחמת מצות זריקה ושריפה. וה"נ מחמת איסור רבית אינו עומד לגבות. ואף שאם נאמר כגבוי שוב יהי' מותר לגבותו. מ"מ איך נעשה תחילה עומד לגבות. ועוד דלשון הא עבדי' לאיסורי' קשה. והי' לומר אי כגבוי הלא אינה יוצאה בדיינין: יי יא) אך לפמ"ש מיירי שפיר שגבה הרבית מדי חודש בחדשו ועדיין החוב קיים. ובזה הדין לרבינו אפרים אף למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין דאינו גובה החוב. דעדיין לא נגמר איסור רבית עד שגובה גם הקרן. ואיסור דאל תקח מתלי תלי אם יגבה הקרן לבסוף יעבור למפרע על הרבית שלקח. וכשקורע השטר נפטר מהלאו. ושפיר קאי על הלאו דעל תקח מאתו. והפירוש דמתלי תלי הלאו דאל תקח כמו לפירש"י והתוס' הלאו דלא תשימון. ופריך אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדי' לאיסורי'. דקודם שגבה הרבית הי' השטר כגבוי ובעת לקיחת הרבית עובר על האיסור דנתרבה ממונו דהקרן הוא בידו מכבר. דקודם שלקח הרבית שפיר הוה עומד לגבות. וכיון דעבדי' לאיסורי' בלקיחת הרבית השתא החוב כשאר חוב דעלמא. וניחא שפיר לשון עבדי' לאיסורי'. ומקום הניחו לי רבותינו הקדמונים ז"ל בפי' הסוגיא: סימן קפז א) שם סעיף ג' ברמ"א בסופו מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא ע"ז עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בו בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה. ק"ל דדין זה כתב בעה"ת בשם תשו' הרי"ף כמ"ש בב"י. ולכאורה נראה דהרי"ף לטעמי' ולדידן דין זה ליתא. דנהי דתחילת הלואה לצורך המלוה. מ"מ אחר שבנה חורבה כיון שבידו לתובעו אח"כ כמבואר בב"י לשון תשו' הרי"ף וכשתתבעם כו'. וכל זמן שאינו תובעו הוא דר בבית ואז שפיר הוי רבית דחשיב הלואה מה שאינו תובעו. דהסכמת רוב הפוסקים דבשעת הרוחת הזמן כשעת הלואה כמ"ש הש"ך (סק"ח). וה"ה כשאינו תובעו ומניח המעות בידו בשכר הדירה דחשיב ר"ק כמ"ש הש"ך (סק"ה) דאפי' אינו מרויח לו זמן בפירוש רק כשבא לתובעו אמר לו דור בחצירי בשכר הלואתך והוא דר בו ומניח המעות בידו הוי ר"ק. וזאת הלואה לצורך הלוה שאינו פורע לו. והמעות בכיס הלוה עד שיוצא מן הבית והוי ר"ק דכך הי' התנאי ואף דבשעת התנאי לא הי' רבית. מ"מ כיון שאח"כ חשיב ג"כ הלואה ותנאי דמתחילה נשאר הוי ר"ק: הרי"ף לא קשה דאזיל לטעמי' דאין ר"ק אלא ב) ועל בשעת הלואה. אבל לא בשעת הרוחת הזמן כמ"ש הרמב"ם בשם רבותיו. וידוע שרבותיו של הרמב"ם הם הרי"ף [והר"י מיגאש]. וכיון דלא חשיב רק רבית דרבנן. ובדרבנן אמרינן יש ברירה. וכשאינו תובעו רק אחר זמן יש ברירה דלא נתחייב לו מתחילה לשלם רק כשיתבענו ולא הוי הלואה אח"כ במה שאינו תובעו רק מתחילה ואז הי' ההלואה לטובת המלוה שצריך לחורבה. משא"כ לדידן דהוי ר"ק ובדאורייתא אין ברירה. ואף דלשון הש"ע וכל זמן שאיני משלם לך דור בה ונאמר שאין בידו לתובעו. מ"מ כיון שאם יסלקנו יצא מן הבית. וכל זמן שאינו מסלקו הוא דר בה ג"כ חשיב ר"ק כדמוכח בתוס' (ע"ג:) בד"ה דסתם משכנתא וברמ"א (סי' קס"ט סעיף כ') ובריטב"א (ע"א) עיי"ש: ג) ונראה ליישב דהנה (בסי' קע"ג ברמ"א סעיף י"ד) באמר לו תשלם לי כל אחת בעת שתיקח מותר. והוא מדברי רב האי גאון. ובודאי מיירי שקנה כולם תיכף. ומ"מ לא חשיב רבית אם נתייקר ואין כאן אגר נטר שאינו ממתין לו כלום. דמעיקר הדין אין חיוב לשלם קודם שנוטל המקח. דלמה ישלם ואין המקח בידו. ומ"מ מטעם זה לבד אין מתירין רק בצירוף טעמא דחטין מי קדחי באכלבאי כמו שביארנו היטב בעז"ה (בסי' רי"ג) עיי"ש שביארנו שגם בקרקע אמרינן כן. ומ"מ הטעם ראשון סגי לאפוקי מתורת ר"ק. וע"כ ה"נ מן הדין אינו מחויב לשלם לו הוצאותיו קודם שלוקח החורבה לעצמו. ואין כאן ר"ק. ושוב בדרבנן אמרינן יש ברירה דמתחילה לא נתחייב לו רק בעת שיתבענו כלשון הב"י. או בעת שירצה לשלם לו כלשון הרמ"א. ואין כאן רבית אח"כ רק בעת העמדת החורבה. ואז הי' הלואה לצורך המלוה ודו"ק היטב: ד) ועוד נראה כיון דבשעת פסיקה אינו רבית והוא משלם בסוף מחמת פסיקה ראשונה שאיננה רבית מותר. ודמי להא דלקמן (סי' קע"ו סעיף ט"ו) בפוסק נדוניא ומתנה שכל זמן שיניח הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך דמותר דהוי כמוסיף בנדוניא כיון שאז לא הלוה לו כלל [אבל אם אחר שנתחייב נדוניא הוסיף לו כל זמן שלא ישלם הנדוניא אסור דנוטל רבית עבור שמרויח לו זמן מעותיו שמחויב לו] ולא חשיב אח"כ רבית ממה שמרויח לו אח"כ. שהרי בידו הי' לתובעו שכן הלשון שכל זמן שמניח לו הנדוניא מכלל שבידו לתובעו. או אפי' אין בידו לתובעו רק שבידו לסלקו יחשב רבית כהא דעובדא דרב מרי ורבא (ע"ג:) וכהא דסי' קס"ט סעיף כ' בהגה. וע"כ כיון דמתחייב אח"כ מחמת פסיקה ראשונה שלא הי' רבית מותר. וטעמא רבה איכא בהא. דכל רבית שאסרה תורה אף דמדעתי' כתב הריטב"א דחשבה רחמנא כמחילה באונס. והכא בשעת חיוב לא הי' אונס דאז לא הי' רבית. ואינו דומה להא דסי' קס"ט סעיף כ' דאז גם בעת הפסיקה הי' רבית ובאונס הי'. רק דכל זמן שהי' אצל הגוי מותר דלנכרי תשיך. אבל עכשיו הרי לישראל נתחייב הרבית מה שאין כן כשתחילת פסיקה לא הי' רבית כהא דרשב"א בנדוניות חתנים. וכן בנ"ד תחילת פסיקה לא הי' רבית כיון שלא הי' לצורך הלוה ולא הי' אונס כלל ואח"כ משלם מחמת פסיקה ראשונה: