אבני נזר יורה דעה קפב

הלואה כלל. אבל לאחר שעשה מחטין יין ויין אין לו שוב הוי הלואה ואסור לפסוק על יין כיון דהלואה גמורה לא מקילינן בשער שבשוק שיחשב כיש לו: סימן קפב א) סי' קס"ד סעיף א' מחבר מי שהי' שדה ממושכנת בידו לא יחזיר וישכיר אותה לבעל השדה. ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא ובלבד שלא התנה מתחילה על כך] ובש"ך סק"ב עיי"ש. הנה ג' שיטות בדבר שיטת הרא"ש הובא בטור (סי' קע"ב) דאפי' אתני בהדיא מעיקרא אבק רבית הוא. ודעת הרמ"ה שם והרשב"א והר"ן והריב"ש בתשובותיהם דבאתני בהדיא מעיקרא רבית קצוצה הוא ובסתם הערמת רבית. ודעת רש"י (בדף ס"ח.) דאפי' בסתם אגלאי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עביד ורבית קצוצה הוא: ב' ונראה טעמא דרש"י דדומה להא דאמרינן בבכורות (נ"א:) בר' חנינא שהי' כהן והי' רגיל להחזיר דמי הפדיון לאב. חזיי' לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמי' אמר לי' לא גמרת ויהיבת מידעם ביש עבדת הלכך אין בנך פדוי. הרי דמשום דאגלי מילתא למפרע שלא נתכוין לנתינה גמורה אזלי מילתא דמתנה בטילה. וכן ברמב"ם וטוש"ע דאפי' לא הי' הכהן רגיל להחזיר רק סתמא אם נתן רק משום שהי' סבור שיחזור לו אין בנו פדוי. וה"נ ס"ל לרש"י דאדעתא דהכי עביד שלא נתכוון כלל להשכין השדה להיות פירותיו עבור הנכוי דבר מועט. רק כוונתו הי' מתחילה לחזור ולחוכרו. ולא דמי לרבית דבי ר' חייא (בדף ס"ב) שתחילה מכר החטין בשויין. י"ל שלמכירה גמורה נתכוין ואף אם לא הי' חוזר ומוכר לו בפחות הי' מוכר לו בשויין. אבל הכא נראה שלא השכינה לו רק משום שידע שיחזור ויחכירנה לו. [ומה דמועיל מכירה לגוי בחמץ אף שחוזר וקונה ממנו לאחר הפסח משום שבתחילה בשויו מוכר לו ולמכירה גמורה נתכוון שאם ירצה הגוי לפרוע לו כל דמיו למה לא ימכרם לו. ודומה לרבית דבי ר' חייא דלא חשיב רק הערמת רבית]: ג) ולהחולקים צ"ל דהכא לא הוי הוכחה כל כך כמו התם. אך בהתנה שיחזור ויחכירנה לו דומה להא דכתב הרשב"א בתשו' (סוסי' קצ"ח) ופסק שם בש"ע דאם אמר לכהן ותחזירהו לי לא הוי נתינה (ומשמע בתשו' הרשב"א שם שלמד כן מהא דיש בכור שכתב ואפי' לא אמר לו אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן. ולולי זה לא הי' נותנם לו אפי' לא החזיר הכהן אין בנו פדוי כעובדא דר' חנינא הנ"ל] ה"נ כיון שאמר שיחזור ויחכירם לא הוי משכנתא): ד) והרא"ש דס"ל דאפי' אתני לא הוה רק הערמת רבית לטעמי' דס"ל שם דוקא משום שהכהן לא רצה לקבל על מנת להחזיר. אבל אם רצה הכהן דינו כמתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה. [כן שיטת התוס' והרא"ש והובא ברמ"א שם. ועיי"ש בש"ך שזה מחלוקת הרשב"א וסייעתו עם התוס' והרא"ש. והמחבר פסק כהרשב"א והרמ"א כהרא"ש וה"נ משכנתא גמורה הוא רק הוי כמתנה ע"מ שיחזור ויחכירנה לו. ולא הוי רבית קצוצה רק אבק רבית: ה והנה הש"ך שם העתיק דברי הב"י והבדה"ב דתלמידי הרשב"א המתירין באפסקי' אחר ע"כ ס"ל דלא הוי ר"ק. אבל לרש"י דהוה ר"ק לא מהני אפסקי' אחר לשוי' היתר גמור רק להוציא מידי רבית קצוצה. והוי אבק רבית. רק במשכנתא דסורא דיש מתירין לגמרי. הגם דאנן לא קי"ל כן עכ"פ מהני אפסקי' אחר להתיר לגמרי עכת"ד. ותמיהני דמפורש בריב"ש (סי' ש"ה) דאף המתירין במשכנתא דסורא. מ"מ בהתנה מתחילה הוי ר"ק. וא"כ לדעת רש"י דכל חכירי נרשאי הוי ר"ק דאגלי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עביד וא"כ הוי כהתנה מתחילה וגם במשכנתא דסורא הוי ר"ק. וא"כ למה יועיל אפסקי' אחר להתיר. וכל המתירין במשכנתא דסורא אם חזר וחכרם משום דס"ל דלא הוי רק הערמת רבית ואין דינו כהתנה מתחילה. משא"כ לרש"י דכהתנה מתחילה דמי: ו) ונראה דלק"מ דאף דבמשכנתא דסורא אם התנה מתחילה הוי ר"ק. היינו בהי' התנאי לחזור ולהשכירה [במעות] ללוה. אבל בהדר חכרה בפירות] מיני' כמ"ש בבדה"ב אף אם התנה תחילה הוי כקונה תבואה ליתנה לו לאחר זמן בזול דרק רבית דרבנן דדרך מו"מ הוא. שהרי במשלם שניא תיפוק ארעא בלא כסף ואין כאן הלואה כלל. רק שלוקח בעד המעות התבואות חכירות כל השנים הללו שהם שוים יותר מהמעות. ומ"מ כיון שדרך מו"מ הוא אבק רבית הוא. משא"כ במשכנתא סתם שלאחר ימי המשכנתא פורע לו חובו מה שנשאר אחר הנכיון. הרי בשכר הלואתו מוכר לו התבואות בפחות משויין דר"ק הוא כמ"ש מהר"י בן לב הובא בש"ך (סי' קע"ג סק"ו) דכהאי גוונא ר"ק הוא. אבל במשכנתא דסורא הא אין כאן הלואה כלל: ז) ואין להקשות הא המחבר פוסק (בסי' קע"ד) דמשכנתא דסורא הוא אפי' יכול לסלקו בתוך הזמן ואם מסלקו תוך הזמן אגלאי מילתא דמעות הנשארים הלואה הי' כמו בבתי ערי חומה דחשיב בגמ' רבית גמורה משום דכשפודאה לבסוף איגלאי מילתא דהלואה הי' דלא קשיא דאי משום הא הרי מותר בלא